רע"א 4233/00 מרים פרושינובסקי נ. מוסדות ברסלב נחמת ציון וירושלים

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 2198/00 (בש"א 2901/00) בה החליט לדחות בקשה להשהיית פינוי בית מגורים של המבקשים. כן הוגשה לפני בקשה לעיכוב ביצוע אותה החלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2.נתתי דעתי לנימוקי הבקשות ולתגובת המשיב ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שתי הבקשות כאחת.

3.החלטת בית משפט קמא ניתנה בבקשה להשהיית פינוי בית מגורים, וזאת על רקע הליכי מימוש משכנתא המתנהלים כנגד המבקשים במסגרת הליכי הוצל"פ.

המבקשים עתרו לראש ההוצל"פ לעכב את הליכי פינוי בית המגורים בהסתמך על טענת "פרעתי". ראש ההוצל"פ הורה ביום 14.4.00 לעכב את הליכי הפינוי בכפוף להפקדת החוב הפסוק, וביום 18.4.00 הגביל את החלטתו הקודמת בתנאי של הפקדת סך 1,000,000 ש"ח. (להלן - "החלטה ראשונה") המבקשים ערערו על החלטה זו לבית משפט השלום, והערעור נמחק על הסף בהעדר סמכות.

ביום 8.6.00 פנו המבקשים שוב הפעם לראש ההוצל"פ בבקשה נוספת, זהה לקודמתה. בקשה זו גם היא נדחתה. (להלן - "החלטה שניה") על כך הגישו בקשת רשות ערעור, לבית המשפט המחוזי שההחלטה בה היא נשוא ההליך שלפנינו.

4.מיד לאחר דחיית בקשת רשות הערעור בבית המשפט המחוזי ביצעה המשיבה בסיוע המשטרה את צו הפינוי והמבקשים פינו את החלק הארי של הדירה ונותרו להתגורר בחלק קטן ממנה. הבקשה לעיכוב הליכי פינוי שינתה, איפוא, את צורתה והפכה להיות בקשה להחזרת המצב לקדמותו, קרי: להחזרת חלק הדירה שפונה על ידי המבקשים.

5.לא ניתן להיענות לבקשה ויש לדחותה.

בקשתם של המבקשים נדחתה בבית משפט קמא מטעמים פרוצדורליים ומהותיים כאחד, ואינני רואה מקום להתערב בטעמי הדחייה שהם מוצדקים לגופם.

אשר לטעם הפרוצדורלי העיקרי - ההליך נשוא ענייננו בו נקטו המבקשים הינו עקיפה פרוצדורלית של מהלך בלתי נכון שנעשה על ידם בשלב הקודם שבא לאחר מתן ההחלטה הראשונה על ידי ראש ההוצל"פ. פנייתם בערעור לבית משפט השלום על ההחלטה האמורה היתה מהלך מוטעה. משכך, במקום לפנות לאחר מכן לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יאריך את המועד לצורך הגשת בקשת רשות ערעור, הם פנו בפנייה מחודשת לראש ההוצל"פ בבקשה זהה לחלוטין לקודמתה ואשר דחייתה היתה צפוייה, וכל זאת כדי "להציל" את זכותם לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור. ברי, כי דרך פרוצדורלית זו אינה תקינה ואינה יכולה להביא בעקבותיה למתן הסעד הראוי.

הטעם המהותי שהועלה על ידי המבקשים בתמיכה לבקשתם נוגע להגנת בית מגורים כאמור בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967-. טעם זה נדחה אף הוא מן הטעם שפינוי הנכס אושר בבית המשפט העליון ובגינו הוגשה הודעת פינוי, מה גם שבשטר המשכנתא נכלל ויתור בלתי הדיר של המבקשים על הגנת בית מגורים, והם לא העלו כל טעם של ממש מדוע אין לייחס לויתור זה את מלוא הנפקות המשפטית.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור ובקשת עיכוב הביצוע נדחות.