רע"א 4280/18 אליאס ח'ורי נ. מסדר הכרמליטים היחפים חיפה

1.

במרכז בקשה זו שאלת הזכות לדיירות מוגנת של המבקשים, אשר הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 22264-12-17, כב' השופטים ר' סוקול , מ' רניאל , י' קראי-גירון ), שדחה את ערעורם על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"א 34405-08-15, כב' השופטת נ' עדווי

חד'ר ), אשר הורה על פינוי המבקשים מהדירה בה הוריהם היו דיירים מוגנים.

המשיב, הבעלים הרשום של הדירה הרלוונטית, חתם על הסכם שכירות עם אביהם המנוח של המבקשים (להלן: המנוח ). על פי ההסכם המנוח היה דייר מוגן בנכס. עם פטירתו של המנוח, אמם המנוחה של המבקשים (להלן: המנוחה ) נותרה להתגורר בנכס. לאחר פטירת המנוחה, המשיב ביקש לפנות את המבקשים או לחתום על חוזה שכירות חדש עמם. בעקבות סירובם, שהתבסס על הטענם שהם דיירים מוגנים בנכס – הוגשה תובענה על ידי המשיב, כמתואר לעיל.

2.

לטענתם המבקשים הם עומדים בכל התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: החוק או חוק הגנת הדייר ), ובפרט בתנאי לפיו אין להם דירה אחרת. זאת תוך הדגשת שתי נקודות: האחת כי הזכויות בדירה שנטען ששייכת להם הועברו לאחותם; והשנייה כי דירה זו לא ראויה למגורים. עצם העובדה שנכס משמש כבית קפה או מסעדה מלמד על כך, לגישת המבקשים. ערכאות קמא דחו את עמדה זו. המבקשים סבורים כי הדבר מעלה שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים וכי הנפסק אינו תואם את הכרעות בית משפט זה.

המסגרת הנורמטיבית לענייננו מצויה בחוק הגנת הדייר. חוק זה מבחין בין מספר סוגים של דיירים מוגנים, ובניהם: הדיירים המקוריים-חוזיים; ו"דיירים נגזרים", אלה שזכותם נגזרת מן הדיירים המקוריים. הראשונים הופכים לדיירים מוגנים מכוח החוזה; ואילו השניים מכוח סעיפים 20-26 לחוק. במקרינו, במוקד הדיון סעיף 27(1), העוסק בקבוצה שלישית – דיירות הנגזרת מדיירות נגזרת – או דיירות נגזרת שנייה. כך משום שהמנוחה הוכרה כדיירת נגזרת מכוח סעיף 20(א) לאחר פטירת המנוח. על מנת להחילו על ילדיה, המבקשים, יש לעמוד בתנאים הנובעים משתי מערכות שונות: אלו העולים מסעיף 20(ב) ואלו הקבועים בסעיף 27(1) לחוק. מדובר אפוא על ארבעה תנאים: המבקשים התגוררו בבית המנוח לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו; בעת פטירתו לא הייתה להם דירה אחרת למגורים; הם המשיכו להתגורר בדירה לאחר פטירתו ועד לפטירתה של המנוחה ובעת פטירת המנוחה לא הייתה להם דירה אחרת למגורים (ראו, רע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל , נד (1) 394 (2000)). הערכאה המבררת קבעה כי המבקשים לא עמדו בתנאים השני והרביעי, דהיינו נמצא כי הייתה להם דירה אחרת למגורים, בגוש חלב, בעת פטירתם של המנוח והמנוחה. לפיכך, נפסק כי אין להכיר במבקשים כדיירים מוגנים.

3.

לאחר עיון בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הפסיקה הטעימה כי חוק הגנת הדייר איננו קובע שרשרשת אוטומטית של דיירות מוגנת, על דרך של הסבת זכויות מדייר שנפטר אל קרובי משפחתו. זאת ועוד, "חוקי הגנת הדייר באו לסייע בידי חסרי מקום מגורים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדירה האחת שלרשותם על רעותה" (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד , לא (2) 99, 106 (1977) (להלן: עניין צ'רני )). לפיכך, על המבקש לחסות תחת הגנתו של החוק להיכנס לאחד ממסלולי הדיירות שהוצגו לעיל. בענייננו, בלב הבקשה ניצבת השאלה האם למבקשים הייתה דירה אחרת בעת פטירת המנוח והמנוחה, כאמור.

בחינת פסקי דינן של ערכאות קמא מלמדת כי הקביעה בדבר קיומה של דירה אחרת נסמכה על מספר אדנים. בנוגע לטענת המבקשים לפיה הזכויות בדירה הועברו לאחותם, הוסבר כי הדבר לא הוכח, לא על ידי תצהיר האחות, אשר הוגש בתחילה אך נמשך משהיא לא הגיעה להעיד ללא הסבר משכנע; לא על ידי הצגת כל צוואה או צו ירושה הקובע זאת; ולא בכל דרך אחרת. בנוגע לטענה כי הנכס אינו ראוי למגורים, הערכאה הערעורית

הבהירה כי עצם העובדה שנכס משמש כבית קפה או כמסעדה בנקודת זמן מסוימת אינו הופך אותו ללא ראוי למגורים. ויש להדגיש כי בעניין רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו , מה (4) 14 (1991), ממנו ביקשו המבקשים ללמוד למקרינו, הובאו אינדיקציות נוספות לכך שהנכס אינו ראוי למגורים. על כן אין להקיש בין המקרים. בין אינדיקציות אלה ניתן למנות את השינויים הפנימיים שהוכנסו בדירה ואת האישור שהוצג על תשלום ארנונה כללית לעירייה, בו צוין כי הנכס אינו למגורים. רוצה לומר כי הוכח שבדין הנכס הפך לכזה המשמש לעסק. במקרינו לא הובאו ראיות התומכות בטענות המבקשים. מכאן כי קביעותיהן של ערכאות קמא, לפיהן למבקשים יש דירה אחרת, לא נסתרו לגופן (ראו גם עניין צ'רני , בעמ' 105 לשאלה אימתי רואים פלוני כבעל דירה אחרת למגורים). כידוע, אחד מהתנאים לדיון בבקשת רשות ערעור הוא נפקותה הקונקרטית והאפשרות להשפיע על התוצאה בפועל.

לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק התערבות בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, גם נוכח הכלל הבסיסי לפיו ערכאת הערעור, ומקל וחומר בגלגול שלישי, לא תתערב באלה. עולה כי בקשה זו אינה באה בגדר אותם מקרים המצדיקים עיון נוסף של בית המשפט העליון, שכן היא אינה מעלה שאלה כללית-ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים; וכן אין בקבלתה להשליך על התוצאה ממילא. פסיקת ערכאות קמא על פניה משכנעת וצועדת במסלול הראוי של משפט ועובדה.

4.

הבקשה נדחית. משום שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.