רע"א 4286/17 ראיד נופי נ. מרואן נופי

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 12.5.2017 (השופט י' פרסקי ) בת"א 11763-05-16, בגדרה נדחתה בקשת המבקש 1 (להלן: ראיד ) ליתן צו מניעה נגד המשיב 1 (להלן: מרואן ).

2.השתלשלות הסכסוך בין הצדדים תוארה בהרחבה ברע"א 1379/16 נופי נ' נופי (3.4.2016); לא אפרט אלא על הפרטים הצריכים לצורך הכרעה בבקשה זו. ביום 16.3.2017 הגיש ראיד 'בקשה בהולה למתן צווים זמניים (ועדכון צו מניעה שכבר ניתן)', במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה, שיאסור על מרואן לבצע פעולות שיש בהן משום הפרעה לעסקיו של ראיד, וכן לקבוע סנקציה כספית למקרה של הפרת הצו. לטענת ראיד, מרואן פנה לגורם עמו הוא מצוי בקשרי עסקים, ובכך הפר שני הסכמים בין הצדדים, שלהם ניתן תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי: האחד , הסכם שהתקבל במסגרת דיון שנערך במעמד הצדדים ביום 22.5.2016; השני , 'הסדר ביניים' עליו חתמו הצדדים ביום 22.12.2016 (להלן: הסדר הביניים ). בתגובתו ביקש מרואן לדחות את טענותיו של ראיד על הסף, מאחר שהמקום הנכון לבירור טענות הקשורות בהסדר הביניים אינו במסגרת הליך זה, כי אם במסגרת הליך חדש ונפרד. לדברי מרואן, לטענת סף זו יש משקל מיוחד בנסיבות העניין, שכן היא נטענה על-ידי ראיד עצמו (!) מספר חודשים קודם לכן, במסגרת תגובה לבקשה שהגיש מרואן, בה טען להפרה של הסדר הביניים על-ידי ראיד. טענת הסף שהעלה ריאד ביחס לבקשתו של מרואן נתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי בירור טענות הקשורות בהסדר הביניים צריך להעשות במסגרת הליך נפרד.

3.ביום 12.5.2017 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של ראיד על הסף, בקובעו כי כל זמן שהסדר הביניים עומד בתוקפו, אין מקום לברר טענות הקשורות בהסדר הביניים, אלא במסגרת הליך נפרד, כפי שנקבע בהחלטה קודמת ביחס לבקשתו של מרואן. אשר לטענת ראיד כי מדובר בהפרה של הסכמה קודמת מיום 22.5.2016, שלה ניתן תוקף של צו שיפוטי, נקבע כי "אם מדובר בנושאים הקודמים להסדר הביניים הרי כל עוד הסדר הביניים עומד בתוקפו, יש מניעות הסכמית לבחון צווים קודמים שניתנו"

(עמוד 4 להחלטה).

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.לטענת ראיד, שגה בית המשפט המחוזי כשגזר גזירה שווה בין החלטתו מיום 26.2.2017, בגדרה נדחתה בקשתו של מרואן, לבין הנדון דידן. בקשתו של מרואן היתה למעשה בקשה למתן צו עשה לנוכח הפרה נטענת של הסדר הביניים, בעוד שבקשתו-שלו עניינה בהפרה של צווים שיפוטיים קיימים. בהמשך לכך טוען ראיד, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע, כי כל עוד עומד הסדר הביניים בתוקפו, ישנה 'מניעות הסכמית' לבחון צווים קודמים שניתנו: ראשית , הסדר הביניים אינו מציין, ולו ברמז, שישנה מניעות לבחון צווים קיימים; שנית , טענת המניעות ההסכמית לא נטענה כלל על-ידי מרואן בתגובתו, והועלתה על-ידי בית המשפט המחוזי מיוזמתו, מבלי שניתנה לו אפשרות להתמודד עם טענה זו. לטענת ראיד, בעת החתימה על הסדר הביניים, "לצדדים היה ברור שיתר הצווים התלויים ועומדים... נותרו בתוקף"

(פסקה 41 לבקשה). מנגד , מרואן סומך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי; לטענתו, בצדק נקבע כי ישנה מניעות הסכמית לבחון צווים קודמים להסדר הביניים.

5.דין הבקשה להידחות. בפתח הדברים אציין, כי טענותיו של ראיד לעניין ההוצאות שהשית עליו בית המשפט המחוזי באות בגדרו של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, ולפיכך הן נדחות על הסף. לגופם של דברים, טענתו של ראיד – שנטענה כדבר המובן מאליו – כי לצדדים היה ברור שהצווים השיפוטיים שניתנו עובר לחתימה על הסדר הביניים, נותרים בתוקף גם לאחר מכן, נטענה בעלמא, מבלי שהובהר על מה נסמכת טענה זו. אדרבה, עיון בהוראותיו של הסדר הביניים מלמד כי מטרתו להשהות את ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים בין הצדדים, ו'לעשות סדר' במערכת היחסים העסקית ביניהם, מתוך תקווה כי הדבר יוביל לסיום הסכסוך. מתן אפשרות למי מן הצדדים להסתמך על החלטות קודמות להסדר הביניים, כל עוד הוא שריר וקיים, עומד בניגוד למהותו של הסדר זה. הנה כי כן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לרשותו של ראיד עומדות שתי אפשרויות: אם יש לו טענות הנובעות מן ההחלטה שניתנה ביום 22.5.2016, באפשרותו להשתחרר מהסדר הביניים (כמפורט בסעיף 1.5 להסדר); אם יש לו טענות הנובעות מהסדר הביניים, בידו להגיש תובענה נפרדת (כפי שנקבע ביחס לבקשתו של מרואן). מכל מקום, ראיד אינו רשאי להגיש בקשה לסעד זמני מכוח החלטה שניתנה לפני החתימה על הסדר הביניים, כל עוד הסדר זה עומד בתוקפו.

6.סוף דבר: הבקשה נדחית.

ראיד והמבקשת 2 ישאו בהוצאות מרואן והמשיבה 2 בסך של 3,000 ש"ח.