רע"א 4300/21 אברהם מורן נ. עיריית ירושלים

1.

המבקשת היא בעלת המניות היחידה בחברה לשירותי קייטרינג (להלן: החברה ). החברה החזיקה בנכס בירושלים ששימש אולם אירועים. היא חבה בגינו חוב ארנונה למשיבה. לאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה, תבעה המשיבה את המבקשת ביום 15.9.2016 בסדר דין מקוצר לשלם את החוב בהסתמך על סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: סעיף 8(ג) ). סעיף זה מאפשר בתנאים מסוימים לרשות המקומית לגבות חוב ארנונה סופי של חברה שהתפרקה או שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה בחברה. המשיבה קיבלה ביום 17.10.2018 רשות להתגונן בנוגע לשלוש טענות, ולא בנוגע לאחרות. לענייננו חשובה אחת האחרות: מחלוקת בדבר גודל השטח שיש לשלם בגינו ארנונה (להלן: טענת השטח ). בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' גורדון ) מצא שהסוגיה נמצאת בסמכות מנהל הארנונה, ושלא הוסבר מדוע לא הוגש ערר בעניין, ולחלופין מדוע יש לדון בכך בבית המשפט. ביום 5.8.2020 קיבל בית המשפט את התובענה בעיקרה. נקבע שהמבקשת זנחה טענה אחת שקיבלה רשות להתגונן בה, ולא הוכיחה את התקיימות שתי האחרות. טענות נוספות, בהן טענת השטח, נדחו. צוין שלא ניתנה רשות להתגונן בטענה זו, ולכן אין לדון בה. לצד זאת, בהסכמת המשיבה, תוקן סכום התביעה על דרך של הפחתתו במעט. המבקשת חויבה לשלם למשיבה 762,662 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום 15.9.2016.

2.

ביום 5.5.2021 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' וינוגרד , ש' ליבוביץ ו ת' בר-אשר ) את ערעור המבקשת בעיקרו. נקבע שאין להתערב בקביעות העובדה של בית משפט השלום, להוציא עניין אחד שאינו משפיע על ההכרעה. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא שעולות שאלות של ממש בנוגע לטענת השטח, אם יש לחייב את המבקשת בארנונה על 1,186 מ"ר או על 828.64 מ"ר. אף שאולי לא היה די בתהיות שהמבקשת העלתה בעניין, כך נקבע, במהלך הדיונים בבית משפט השלום התברר שכנראה היא הגישה השגה בעניין, ויש לדון בה. על כן החליט בית המשפט המחוזי ש"בשלב זה" תשלם המבקשת את החלק היחסי בתשלום על השטח שאינו שנוי במחלוקת (868 מ"ר מתוך 1,186 מ"ר, כלומר 73.18% מהסכום שקבע בית משפט השלום); יתרת התשלום תלויה בהחלטת מנהל הארנונה בהשגת המבקשת.

3.

מכאן הבקשה שלפניי לרשות לערער, שלצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בתמצית, המבקשת טוענת שההשגה על גודל השטח מביאה לכך שחוב הארנונה אינו "סופי", ולכן אין תחולה לסעיף 8(ג). צוין כי מנהל הארנונה דחה בינתיים את ההשגה משום שהוגשה באיחור, וכי המבקשת מתכוונת לערור על החלטתו.

המשיבה טוענת בתשובתה שאין עילה לתת למבקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי". נטען שרוב חוב הארנונה אינו שנוי במחלוקת, ולכן הוא "סופי" ויש לשלמו לפי סעיף 8(ג). המשיבה מציינת שלגישתה נפלו שגיאות שונות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אולם "מטעמי עלות תועלת" היא בחרה שלא לבקש רשות לערער עליו. עוד נטען שחוב הארנונה הפך לסופי, ושראיות נוספות (שהגשתן התבקשה) מזימות את טענת השטח של המבקשת. המשיבה סבורה עוד שאין חשיבות לסדר התקיימות התנאים להפעלת סעיף 8(ג); שלאחר שחוב הארנונה יהפוך לסופי, ממילא יהיה אפשר לנקוט כלפי המבקשת הליכים לפי סעיף 8(ג); ושמסיבה זו קבלת הבקשה לא תשנה את התוצאה. כמו כן, נטען שהמבקשת נוקטת "מקצה שיפורים" כדי "לדחות את הקץ" או להשיג "תוצאה אבסורדית".

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בתשובה לה ובנספחיהן, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. המחלוקת בין הצדדים לפניי היא בשאלה פרשנית: האם "חוב ארנונה סופי" בסעיף 8(ג) פירושו חוב שכולו סופי, כשיטת המבקשת, או גם חלק סופי מחוב שחלקו האחר נתון להליכי השגה, כגישת המשיבה? לטעמי, לשון החוק סובלת את שתי הפרשנויות, שהרי גם חלק מחוב עשוי להיחשב לענייננו בתור חוב בפני עצמו. נוסף על כך, סעיף 8(ג) מגדיר מהו "חוב ארנונה סופי": "חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין ..."; התיבה "לגביו" עשויה להשמיע "להבדיל מחלק החוב שנתון להליכי השגה, ערר או ערעור". מכאן שיש לעבור לבחינת תכלית החקיקה (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 34 (14.5.2012)). סעיף 8(ג) "נועד להקל על רשויות מקומיות הנתקלות בקשיים לגבות חובות ארנונה מחברות פרטיות שמפסיקות את פעילותן" (רע"א 4532/19 רמוס נ' עיריית תל אביב יפו , פסקה 23 (31.10.2019) (להלן: עניין רמוס ). ראו גם ע"א 2755/08 פלח נ' פקיד שומה תל אביב 3 , פסקה 7 (10.8.2010)). בפרשנותו יש להתחשב גם בכך שהפעלתו משפיעה על זכויות יסוד (עניין רמוס , פסקה 25). ברוח זו קבע המחוקק שסופיות החוב היא תנאי להפעלת הסמכות בסעיף 8(ג). תנאי זה מטרתו להבטיח שינקטו את הסמכות רק אם החוב ודאי. מטרה זו מתקיימת גם אם גובים רק את חלק החוב שאינו שנוי במחלוקת, שהרי הוא ודאי. נוסף על כך, גביית החלק הוודאי תקדם את תכלית הסעיף כולו, משום שהרשות תוכל לגבות בהקדם סכום כסף שהיא זכאית לו, גם אם לא את כל הסכום שהיא טוענת לו. מנגד, הפרשנות שהמבקשת תומכת בה עלולה לסתור תכלית זו, מפני שהיא תמנע – לפרק זמן שאת משכו אין לדעת מראש – גביית חוב ארנונה שאין עוד חולק עליו.

המבקשת טענה שפרשנות המשיבה עלולה לגרור שתי תוצאות "אבסורדי[ו]ת" (פסקה 40 לבקשה): ראשית, רשות מקומית תוכל לבקש "פסק דין על תנאי" לחיוב בעל שליטה בחובות החברה למקרה שזו תפסיק את פעילותה. אולם הפסקת פעילות היא תנאי עצמאי לנקיטת הסמכות לפי סעיף 8(ג), ולא הוברר כיצד אפשר לפעול לפי הסעיף בטרם חדלה החברה מלפעול. שנית, "המשיבה תהא רשאית ... להגיש מספר תביעות בקשר עם אותה 'הודעת תשלום' במקרה ב[ו] הוגשה השגה על []חלקים מהודעת התשלום (תחת המתנה לסיום הליכי ההשגה)". כאמור, נראה שלשון הסעיף ותכליתו מאפשרות לתבוע כל חלק מהחוב לאחר שהפך לסופי. ייתכן שבמקרה מסוים התוצאה היא הגשת תובענות נפרדות. אם ייגרמו קשיים מכך, קיימים כלים דיוניים להתמודד עימם, כגון בקשות לאיחוד תובענות והדין בעניין שימוש לרעה בהליכי משפט. על כל פנים, בענייננו הוגשה מלכתחילה תובענה אחת, וכעת מתבקש לאכוף את רוב החוב, 73.18% ממנו (למעלה מ-558,000 ש"ח), שכאמור אין הוא עוד שנוי במחלוקת.

נוסף על כך, אף המבקשת אינה חולקת על כך שבתום הליכי ההשגה בעניין החלק ששנוי כעת במחלוקת, תוכל המשיבה לגבות ממנה מכוח סעיף 8(ג) את החלק הסופי, שבית המשפט המחוזי הורה למבקשת לשלם כעת. בהיבט זה בקשת הרשות לערער אינה אלא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי עד לתום הליכי ההשגה. העיכוב מבוקש לא משום שיש מחלוקת על תוקף החיוב או על הסמכות לנקוט את דרך הגבייה המבוקשת, אלא על מועד הגבייה בלבד. בהתאם להלכות הידועות בעניין עיכוב ביצוע חיוב כספי, ובאין טענות בדבר חוסר יכולת לשלם אותו כעת או קושי לגבות אותו לאחר הליכי ההשגה, לא מצאתי להיענות לבקשה גם בכסות זו.

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא. הבקשה לעיכוב ביצוע התייתרה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.