רע"א 4306/06 משה הר שמש נ. איגוד ערים באר שבע

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"א 1041/05 ( כב' השופטים י' טימור, נ' הנדל וי' אלון) מיום 12.3.06, שלפיו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע בה"פ 1219/04 ( כב' השופט א' יעקב) מיום 18.8.04.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקש הינו בעל רישיון לרעייה באזור דבירה, על פי הסכם שנערך בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל (להלן: הסכם הרעיה ). בתקופת הרישיון פרצה שריפה באזור הרעייה. כבאיות המשיב, איגוד ערים באר-שבע, כיבו את השריפה, ודרשו מהמבקש לשלם עבור הוצאות הכיבוי. המבקש עתר לבית משפט השלום להצהיר כי ההחלטה בדבר חיובו בתשלום עבור כיבוי השריפה, בטלה.

3.בית משפט השלום דחה את טענות המבקש לגופן אך קיבל את תביעתו לאחר שקבע כי זכות הטיעון של המבקש קופחה. למבקש נערך שימוע והשגותיו לגבי החיוב בתשלום נדחו. לפיכך עתר המבקש לבית משפט השלום בשנית וצירף את מדינת ישראל כמשיבה פורמאלית לתביעתו. בית המשפט דחה את תביעת המבקש על יסוד הכרעתו הקודמת, שלפיה הוראות הסכם הרעיה מצדיקות הטלת מלוא החיוב בגין פעולות הכיבוי על המבקש.

על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור הן בהתבסס על הדין החל והן על פי הסכם הרעיה: אשר לדין החל ולאור קביעת בית משפט השלום, שלפיה המבקש הוא בגדר "מחזיק בנכס", נקבע כי חלות עליו חובות התשלום על פי תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה – 1975 (להלן: התקנות ), כ"מקבל שירות". מאחר וכל פעולות הכיבוי נעשו בשטח שהוחזק על ידי המבקש ולא הוכח כי במקרקעין הסמוכים שבבעלות המדינה נעשו פעולות אקטיביות למניעת התפשטות השריפה, או כי המקרקעין עמדו בפני סכנה להתפשטות השריפה, נקבע כי לא היה מקום לחייב את המדינה בהשתתפות בתשלום כנהנית. אשר להסכם הרעיה, על פיו התחייב המבקש לנקוט בפעולות סבירות למניעת התפשטות האש, נקבע כי די בכך כדי להצדיק את חיובו בתשלום, בייחוד בשל העובדה שהחזיק בפועל במקרקעין מהם יצאה השריפה.

מכאן הבקשה שבפניי.

5.המבקש חוזר וטוען בבקשתו כי היה מקום לחלק את התשלום בגין שירות הכיבוי בין מקבלי השירות על פי הנאתם היחסית; מאחר וגם המדינה נהנתה מפעולת הכיבוי כבעלת המקרקעין שהמבקש מחזיק בו וכבעלת המקרקעין הסמוכים אליו, עליו נמצא יער שניצל בעקבות כיבוי השריפה, עליה לשאת יחד עמו בעלות הכיבוי.

6.עיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ואף בפסקי הדין אליהם הפנה המבקש והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, אין מחלוקת, ואף המבקש לא חולק על כך בבקשתו, כי קיבל שירות כיבוי כ"מחזיק בנכס" מקרקעין ועליו נדרש לשלם. אכן, לפי תקנה 1 לתקנות "מקבל שירות" יכול להיות "בעל או מחזיק בנכס שבו או להגנתו נעשתה פעולת הכיבוי או שלהצלת נפשו או נפש בן משפחתו ניתן השירות". בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט לא פירש את מלות התקנה "בעל או מחזיק" כחלופות בלעדיות, אלא קבע כי יש לקבוע את זהות "מקבל השירות" בכל מקרה על פי נסיבותיו, ובמקרה דנן קבע כי על המבקש, כמחזיק הנכס, החובה לשלם עבור פעולות הכיבוי. אכן, תקנה 3 לתקנות קובעת כי לרשות הכבאות שיקול דעת לחלק את התשלום בעד השירות אם ניתן למספר מקבלי שירות בהתאם למידת ההנאה ממנו, כולל הסכנה שהיתה צפויה לנכס. אולם מכיון שבנסיבות העניין נקבע כי המבקש לא הוכיח שהמדינה נהנתה משירות הכיבוי כבעלת המקרקעין הסמוכים, שכן לא הוכח שנעשו במקרקעין הסמוכים כל פעולה אקטיבית של שירות הכיבוי, לא מצא בית המשפט לנכון להתערב בהחלטת המשיב, ובדין פסק כך. שנית, על פי סעיף 5ד להסכם הרעיה התחייב המבקש "לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדורשים כדי למנוע שריפות בקרקע או בסביבותיה ולמלא אחרי כל הוראות המינהל והרשויות המוסמכות בעניין מניעת שריפות". מאחר והמבקש החזיק במקרקעין מהם יצאה השריפה נקבע כי היה מקום לחייבו בתשלום עבור השירות גם בהתאם להסכם וכי ולא היה מקום לחייב את המדינה כבעלת המקרקעין עצמם. נוסח ההסכם מדבר בעד עצמו ולכן גם מטעם זה דין בקשת המבקש להידחות. נוכח טעמים אלה לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטות הערכאות דלמטה, ואין הבקשה מצביעה על עילה למתן רשות ערעור בערכאה שלישית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.