בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4338/01
בפני:
כבוד השופטת (בדימ.) ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' ריבלין
המערער:
עו"ד גד שילר – הנאמן על נכסי אריה שחם (בפשיטת-רגל)
נ
ג
ד
המשיב:
רפאל מנס
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.4.01 בת.א 3207/99, שניתן על-ידי כבוד השופטת א' חיות
תאריך הישיבה:
ט' באדר תשס"ב
(21.2.02)
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד משה שויג
פסק-דין
השופטת ד' דורנר :
1.המשיב, רפאל מנס, היה לקוחו של עורך-הדין אריה שחם (להלן: שחם) והפקיד בידיו, בנאמנות, כספים אשר הוחזקו בחשבון בבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק). אין מחלוקת כי שחם משך, ללא היתר, סכומי כסף ניכרים מחשבון הבנק לצורך שימושו האישי.
לאחר שהתגלה דבר הגניבה, ועל-פי הסכמה בין המשיב לבין שחם, העביר שחם למשיב ביום 21.3.90 דירה שבבעלותו (להלן: הדירה), אשר שוויה עמד, כמוסכם בין הצדדים, על 630,000 דולר.
ביום 20.12.92 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד הבנק, על שברשלנותו, לא מנע משחם למשוך את כספי המשיב. בפסק-דינו מיום 28.3.95 קיבל בית-המשפט המחוזי (השופט שלום ברנר) את התביעה וחייב את הבנק לשלם למשיב את סכום התביעה, בסך ארבעה מיליון ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), תוך שצוין, כי סכום זה אינו עולה אף כדי מחצית משווי הנזק שנגרם למשיב. ערעור, שהגיש הבנק על פסק-הדין נדחה על-ידי בית-משפט זה ביום 26.11.96. וכך נקבע בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים:
התחייבותם של שחם ואשתו להעביר את כל זכויותיהם בדירתם לתובע...איננה מעלה ואיננה מורידה. מכל מקום, הוכח בפועל כי סכומי הכסף ששחם גנב מן התובע, באמצעות החשבון וממנו, בערכם ליום התביעה, עולים בהרבה על סכום התביעה... סכום התביעה הוא פחות ממחצית מן הסכום שהיה עומד לזכות התובע בחשבון, במרס 90', אלמלא איפשר הבנק לשחם לרוקן אותו.
ביני לביני הוכרז שחם כפושט רגל וביום 25.7.95 מונה המערער כנאמן על נכסיו. או-אז הגיש המשיב למערער תביעת חוב, הנסמכת על הממצאים שבפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, ובגדרה תבע מנכסי הנאמנות סך של כארבעה מיליון ש"ח, שהם ההפרש בין שיעור הנזק שצוין בפסק-הדין כאמור, לבין הסכום שנפסק למשיב בפועל. המערער דחה את תביעת החוב ופסק, כי חובו של שחם למשיב, שעמד על סך של 630,000 דולר בלבד, נפרע במלואו עם העברת הדירה כאמור.
עם חיוב הבנק בתשלום למשיב כאמור, הגיש הבנק למערער תביעת חוב, הנסמכת, בין היתר, על הטענה, כי בפעולותיו בחשבון הפר שחם את חוזה ההתקשרות שבין שחם לבין הבנק. לאחר הליכים שונים, ובכלל זה המלצת בית-משפט זה למערער לאשר את תביעת החוב, אישר המערער לבנק תביעת חוב בסך של קרוב לארבעה מיליון ש"ח (כסכום החיוב שהוטל על הבנק בתוספת הוצאות ההליכים שהתנהלו, ובלא צירוף הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם להוראות סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980).
2.או-אז הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את התביעה, שבה ניתן פסק-הדין נושא הערעור שבפנינו ובגדרה טען, כי חובו של שחם למשיב נפרע במלואו עם העברת הדירה. על-כן, לטענת המערער, בקבלו – בנוסף לדירה – גם את הכספים מן הבנק, התעשר המשיב שלא כדין, וחב הוא בהשבת כספים אלה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר או החוק).
בית-המשפט המחוזי (השופטת אסתר חיות), מחק את התביעה על הסף בהעדר עילה וקבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח קיומן של שתיים משלוש הדרישות, הקבועות בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ומקימות את חובת ההשבה. כך, הטיל בית-המשפט המחוזי ספק באפשרות לראות במערער "מזכה", כלשון החוק, שכן בפועל, לא קיבל ממנו המשיב מאום – ככל שהדבר נוגע לכספים ששילם הבנק – ואפילו מוכן היה בית-המשפט המחוזי לאמץ גישה, המסתפקת בקיומו של קשר עקיף בין "מזכה" ל"מזוכה", הרי לקביעתו, כשל המערער בהוכחת קיומו של אינטרס ממשי מצדו בכספים אלה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער לא הוכיח את קיומו של יסוד ה"קבלה שלא-כדין", שכן חבות הבנק כלפי המשיב נקבעה בפסק-דין חלוט של ערכאה שיפוטית, אשר אין לטעון שפעולתה אינה כדין.
3.כנגד קביעות אלה של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מכוון הערעור שבפנינו, בגדרו שב המערער וטוען, כי התקיימו היסודות המקימים עילה לפי חוק עשיית עושר. המשיב, מצדו, מבסס טענותיו על נימוקיו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובפרט טוען הוא, כי התעשרותו לא באה לו מן המערער, שכן התשלום שפסק לזכותו בית-המשפט המחוזי בירושלים, נפסק לחובת הבנק ולא לחובת המערער.
4.השאלה הטעונה הכרעה היא, איפוא, אם חיובו של הבנק בתשלום פיצויים למשיב העשיר את המשיב שלא כדין.
סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר קובע:
מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
חובת השבה קמה, אם כן, בהתקיים שלושה יסודות מצטברים: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (יסוד ההתעשרות); שבאה לזוכה מהמזכה; ושנתקבלה על ידי הזוכה שלא על-פי זכות שבדין. ראו רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ ואח' , פ"ד נב(4) 289 (להלן: עניין א.ש.י.ר ), בע' 313, 362.
5.אין מחלוקת, כי המשיב – בקבלת דירת שחם, כמו גם בקבלת הכספים שנפסקו לזכותו על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים, התעשר במובנו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר, ובכך קם היסוד הראשון להוכחת עילה כאמור.
אלא שלדעתי, לא עלה בידי המערער להוכיח את קיומם של היסוד השני והשלישי כנדרש בחוק. היסוד השני דורש קיום קשר של זיכוי בין הזוכה לבין המזכה, התובע את ההשבה. אמנם, אין הכרח כי יהא זה קשר ישיר, ובלבד שלמזכה אינטרס בזכייה, במובן זה שהיא באה על חשבונו. ראו ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד ואח', פ"ד כ"ט(1) 597 (שקדם לחוק עשיית עושר), בע' 600; ע"א 6126/92 אטלנטיק נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) , פ"ד נ(4) 471, בע' 477; וכן דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט , כרך א' (מהדורה שנייה, תשנ"ח), בע' 90-88. אלא שבמקרה שבפנינו התשלום, שפסק בית-המשפט המחוזי בירושלים לזכות המשיב, שולם על-ידי הבנק ולא על-ידי המערער ואף עילת התביעה של הבנק כנגד המערער ניצבת על רגליה-היא, ועצם קיומה אינו תלוי בחיוב הבנק לפצות את המשיב על הנזק שנגרם לו. בכך יש כדי לשלול קיומו של קשר של זיכוי בין הצדדים.
אף הטענה, כי המשיב התעשר שלא כדין אינה יכולה לעמוד, שכן התעשרותו של המשיב באה לו על-פי פסק-דין חלוט, בגדרו נקבע שיעור הנזק שנגרם למשיב כתוצאה ממחדלו של הבנק. בקביעת הנזק הביא בית-המשפט המחוזי בירושלים בחשבון את העברת הדירה כאמור. אמנם, ככל פסק-דין, המכריע בשאלת זכויותיהם של צדדים לדיון, מחייב פסק-הדין במקרה שבפנינו אך את המשיב ואת הבנק ואין הוא בבחינת מעשה בית-דין כלפי המערער, שלא היה צד להתדיינות בגדרו.
אלא שככל שהיו בפי המערער טענות בדבר שיעור הנזק שנגרם למשיב וההשלכה שיש להעברת הדירה לעניין זה, הייתה המסגרת הראויה להעלות טענות אלה, בהליכים בינו לבין הבנק בעת בירור תביעת החוב שהגיש הבנק למערער, אלא שכאמור – המערער אישר לבנק תביעת חוב זו. על-כל-פנים, אין מקומן של טענות אלה במישור היחסים שבין המערער לבין המשיב.
דומה הדבר למערך היחסים שבין ניזוק לבין שני "מעוולים-יחד" joint tortfeasors ) ), אשר במעשיהם הנפרדים גרמו לו נזק אחד שאינו ניתן להפרדה. סעיף 83(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) מאפשר לניזוק לתבוע ואף להיפרע את מלוא סכום הפיצויים מכל אחד מהמעוולים בנפרד (ובלבד שלא יקבל כפל-פיצוי). ראו יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי – עורך, מהדורה שנייה, תשל"ז) (להלן: טדסקי ), בע' 490-488.
טענת אחד המעוולים (להלן: המעוול הראשון), כי פיצוי – שקיבל הניזוק מכוח פסק-דין חלוט, שניתן בגדרי תביעה שתבע את המעוול השני – מקים למעוול הראשון עילת תביעה כלפי הניזוק – לא תוכל לעמוד. טענות לעניין עצם החבות או לגבי שיעור הנזק יוכל המעוול הראשון לטעון אך אם ייתבע בעצמו בידי הניזוק, או בגדריה של התדיינות בין שני המעוולים לבין עצמם (למשל, מכוחה של תביעת שיפוי בין המעוולים לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין). ראו דברי השופט יואל זוסמן בע"א 493/63 קופת חולים נ' קבוצת כנרת ואח' , פ"ד יח(2) 225, בע' 237-234, וכן ראו טדסקי , שם, בע' 497-496; ונינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי , תשנ"א, בע' 382.
אשר-על-כן, הייתי דוחה את הערעור, ומחייבת את המערער בהוצאות המשיב בסך 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופטת (בדימ.) ט' שטרסברג-כהן:
המשיב (להלן: הלקוח) קיבל את החזרת הכסף שנגנב ממנו על-ידי שחם (להלן: עורך הדין) בשני אופנים: האחד, דירה שהועברה לו על-ידי עורך הדין; והשני, סכום של ארבעה מיליון ₪ שנפסק לו בתביעה שהגיש כנגד הבנק בו התנהל חשבונו ממנו משך עורך הדין את כספו. בית המשפט קבע, כי הסכום שנפסק אינו מגיע כדי מחצית החוב. הבנק, לאחר תשלום סכום פסק הדין, תבע לחייב את המערער (להלן: הנאמן) להחזיר לו את אשר שילם ללקוח. בתביעה זו התפשר הבנק עם הנאמן (ששילם לו קרוב לארבעה מיליון ₪). משכך, תבע הנאמן מן הלקוח להחזיר לו את אשר שילם לבנק, בעילת עשיית עושר ולא במשפט על-ידי הלקוח. במצב דברים זה קבעה חברתי, כי דין תביעת הנאמן להידחות.
תוצאה זו מקובלת עלי. מקובלים עלי דברי חברתי לפיהם לא נתקיימו כאן יסודות עילת עשיית עושר ולא במשפט באשר הלקוח קיבל את הסכומים כדין מתוקף פסק דין, ובאשר בפסק הדין המחוזי נקבע כי אין הסכומים שקיבל הלקוח מכסים את מלוא החוב שחב לו עורך הדין. כמו כן, מקובלת עלי עמדתה של חברתי לפיה המקום בו היה על הנאמן להעלות טענותיו כנגד תשלום הבנק ללקוח, היה בתביעת החוב שהגיש הבנק כנגד הנאמן. הנאמן לא עשה כן. הוא התפשר עם הבנק. די באלה על מנת להגיע למסקנה שהלקוח לא התעשר שלא כדין. עם זאת עלי להעיר, כי ספק בעיני אם ניתן לומר שהזכיה באה לזוכה (הלקוח) שלא מן המזכה (הנאמן), שהרי עילתו של הבנק כנגד הנאמן נעוצה ביחסים שבין הבנק ללקוח, לו שילם הבנק את הסכום בו חויב. לפיכך, לכאורה יש כאן מזכה עקיף.
אשר על כן, גם לדעתי דין הערעור להידחות.
שופטת (בדימ.)
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ח' בסיוון תשס"ג
(8.6.03).
ש ו פ ט ת (בדימ.) ש ו פ ט ת ש
ו פ ט