רע"א 4343/04 מחאמיד פואד חאלד נ. זיווה ליבליך

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ברלינר, עמית ואלרון), לפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופט טובי).

2.המבקש ביצע עבודות אלומיניום עבור המשיבה כקבלן משנה. לפי ההסכם בין הצדדים היה אמור המבקש לקבל את שכרו מהקבלן הראשי, כשהאחרון מקבל תשלומים מאת המשיבה. המבקש החל בביצוע העבודה, אך לאחר שלא קיבל מהקבלן הראשי את התשלומים המגיעים לו, למעט סכום של 10,000 ₪, הפסיק את ביצוע העבודות. לאחר שהמשיבה הבטיחה לו כי תערוב לתשלום שכרו חזר המבקש לעבודה, ומאותו שלב קיבל את שכרו ישירות מאת המשיבה. אין מחלוקת על כך שהמבקש ביצע את עבודתו נאמנה וכי מגיע לו תמורת עבודתו סכום של 154,070 ₪, אלא שבפועל קיבל המבקש סכום של 111,249 ₪ בלבד, ששולם לו על ידי המשיבה, למעט סכום של 10,000 ₪ ששולם לו על ידי הקבלן הראשי בראשית ביצוע העבודות. אין מחלוקת גם על כך שבנוסף לסכום ששילמה ישירות למבקש, שילמה המשיבה סכום נוסף של 40,000 ₪ לקבלן הראשי, עבור עבודות האלומיניום, אלא שהקבלן הראשי לא העביר למבקש סכום זה. המבקש הגיש בבית משפט השלום תביעה כנגד המשיבה וכנגד הקבלן הראשי לתשלום יתרת הסכום המגיע לו.

3.המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה מהי תחולתה של התחייבות המשיבה לערוב לתשלום שכרו של המבקש. המשיבה טענה כי הבטחתה כלפי המבקש תופסת רק מיום מתן ההתחייבות ואילך, ולא קודם לכן, וכי היא לא התחייבה לשלם למבקש את חובו של הקבלן הראשי כלפיו, וכי בהתאם לכך שילמה למבקש ישירות את כל מה שמגיע לו על פי התחייבותה. המבקש טען מנגד כי נוכח התחייבותה של המשיבה כלפיו הוא זכאי לקבל ממנה את כל יתרת הסכום המגיע לו עבור עבודתו, ללא קשר לשאלה האם העבודות בוצעו לפני מתן ההתחייבות או לאחר מכן, ואף ללא קשר לשאלה אם שילמה כבר עבור עבודות אלה לקבלן הראשי. בית משפט השלום קבע כי טענת המשיבה לפיה התחייבותה אינה כוללת את הסכום של 40,000 ₪ אינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר וכי המבקש הסכים להמשיך בביצוע העבודה רק מאחר שהובטחה לו מלוא התמורה עבור עבודתו, ובכלל זה העבודה שביצע קודם למתן התחייבות המשיבה. לאור זאת חייב בית המשפט את המשיבה ואת הקבלן הראשי, ביחד ולחוד, לשלם למבקש את היתרה המגיעה לו. המשיבה ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט שלערעור שינה מקביעות בית משפט השלום, וקבע כי הגיונם של הדברים מוביל בעיניו לתוצאה הפוכה, לפיה המשיבה לא קיבלה על עצמה לשלם למבקש גם עבור עבודות שכבר שילמה את תמורתן לקבלן הראשי, וכי התחייבותה צפתה פני עתיד. בית המשפט עיגן קביעה זו בראיות, ובין היתר בדבריו של המבקש עצמו ביחס להתחייבותה של המשיבה. לאור זאת, התקבל ערעורה של המשיבה, ונקבע כי החיובים שהושתו עליה בפסק דינו של בית משפט השלום יבוטלו, ויחולו על הקבלן הראשי כלפי המבקש בלבד.

4.בבקשת רשות הערעור שבפנינו טוען המבקש כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאיו של בית משפט השלום; כי בית המשפט המחוזי התייחס לטענות שהועלו על ידי המשיבה לראשונה בערעור וקבע קביעות עובדתיות חדשות ושאינן מעוגנות בחומר הראיות.

5.דין הבקשה להידחות באשר אין היא מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים והמצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). הגם שדרך כלל אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, היא רשאית לעשות כן מקום שמכלול הראיות שהובאו מוביל אותה למסקנות שונות מאלה שהוסקו על ידי הערכאה הדיונית, ובמיוחד כאשר מסקנות אלה נגזרות מניתוח פרי הגיון וניסיון חיים. כזה הוא המקרה שלפנינו.

הבקשה נדחית.