רע"א 4347/10 מנהל מע"מ אשדוד נ. חב' פ.מ.י. בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"מ 1533/09 ובע"מ 1542/09 מיום 17.5.2010 שניתנה על ידי כבוד הנשיא י' אלון ובמסגרתה נדחתה בקשת המבקש להתנות את הליכי הערעור בחיוב המשיבים בהפקדת סכום להבטחת הוצאות המבקש במידה ואלה יפסקו בסופם של ההליכים. כמו כן, מבוקש להורות על עיכוב ההליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. יוער כי בקשת לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחתה ביום 31.5.2010.

2.

בקצרה ייאמר כי מהבקשה עולה כי בביקורת שנערכה למשיבה 1 (להלן גם: החברה ) נמצא כי היא ניכתה מס תשומות באמצעות חשבוניות שהוצאו שלא כדין ולפיכך פסל מנהל מע"מ את ספרי החברה לשנים 2006-2005. לחברה נערכה שומה לפי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975 (להלן: החוק ), הוטל עליה קנס לפי סעיף 95 לחוק ובנוסף הטיל המבקש על החברה כפל מס לפי סעיף 50(א1) לחוק. גם על המשיב 2, בעל המניות של החברה, הטיל המבקש כפל מס לפי סעיף 50(א) לחוק. על החלטות אלה הגישו המשיבים ערעורים לבית המשפט המחוזי.

3.

במסגרת הערעורים הגיש כאמור המבקש בקשה להתנות את הליכי הערעורים בחיוב המערערים בהפקדת סכום להבטחות הוצאותיו אם יפסקו כאלה בסופם של ההליכים.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה מיום 17.5.2010 וקבע, בין היתר כי לנישום או עוסק זכות למצות את זכותו "המנהלית" בהליך של בירור השומה שהוצאה נגדו. נקבע, כי התניית זכות זו בהפקדת ערובה מהווה למעשה, במקרים רבים, שלילת זכותו של הנישום למיצוי ההליכים. עם זאת, נקבע כי ייתכנו נסיבות חריגות בהן יהיה מקום לסטות מכלל זה, אולם נמצא כי במקרה דנן אין מקום לעשות כן. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנתו זו, בין היתר מאחר ומדובר בערעורים על החלטות המשיב בעניין כפל מס, קביעות שנושאות בחובן אלמנטים של מעין "ענישה פיסקלית" כאשר זכות הערעור לבית המשפט הינה הדרך הראשונה והיחידה לתקיפתן של ההחלטות.

5.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

6.

בבקשה טוען המבקש כי לפי סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות ) ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) החלים גם על נישומים בערעורי מס היה מקום להטיל על המשיבים להפקיד ערובה בערעורים להבטחת הוצאות המבקש. בעניין זה נטען, כי מדובר בחברה שהחוב שלה בגין השומות עומד על סך של 6,428,115 ש"ח. כן נטען, כי המבקש לא הצליח לגבות את ההוצאות שנפסקו לטובתו בהליך קודם נגד המשיבים. בנוסף, נטען כי החברה אינה פעילה למעלה מ-3 שנים ומדווחת למע"מ דוחות בסכום אפס כבר מחודש אפריל 2007.

7.

המבקש טוען כי הסוגיה בבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית והיא - האם רשאי בית המשפט להורות למערערים בערעורי מס, ובפרט כאשר מדובר בחברות, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של רשות המס הרלבנטית, אם וכאשר יפסקו לטובתה הוצאות בהליך. כנגזרת לשאלה זו נטען כי מתעוררת אף שאלה נוספת והיא – באיזה נסיבות יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו להורות על הפקדת ערובה להוצאות.

8.

המבקש מפרט בהרחבה את הנימוקים שלגישתו תומכים בכך שגם בערעורי מס המוגשים על ידי תאגידים יחולו ההלכות שנקבעו לעניין סעיף 353א' לחוק החברות.

9.

אשר לפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות בהתניית הערעור בהפקדת ערובה, נטען כי יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות מצד אחד, לבין זכותו של הנתבע להבטיח כי יוכל לקבל שיפוי מלא או חלקי בגין ההוצאות שנשא בהן בהליך, מן הצד השני. בעניין זה נטען כי אין כל הבדל בין תביעה אזרחית "רגילה" לבין המקרה של חברה החולקת על שומה שנערכה לה לטענתה שלא על פי דין.

10.

עוד נטען, כי יש לראות מבחינת סדרי הדין במערער בענייני מיסים כ"תובע" בהליך אזרחי וכי הליך ברור החבות במס בבית המשפט הוא כתובענה רגילה בערכאה ראשונה לכל דבר ועניין. לביסוס טענתו זו מביא המבקש דוגמאות רבות מן הפסיקה. לטענת המבקש, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לראות במערער בענייני מיסים "תובע" לצורך סדרי הדין החלים בהליך בירור החבות במס, היא קביעה שגויה העומדת בסתירה להלכות של בית משפט זה.

11.

בנוסף, נטען כאמור כי בית המשפט המחוזי יכול היה לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. בעניין זה נטען כי מותבים אחרים בבתי המשפט קבעו כי ניתן להורות על הפקדת ערובה בערעור מס בין מכוח תקנה 519 ובין מכוח סעיף 232 לפקודת החברות (שהוחלף בסעיף 353א' לחוק החברות).

12.

לבסוף, מעלה המבקש טענות לגבי השיקולים אותם על בית המשפט לבחון כאשר מוגשת אליו בקשה לחייב את המערער בהפקדת ערובה. המבקש טוען כי סוגיה זו טרם נדונה על ידי בית משפט זה, אולם נטען כי נדונה סוגיה דומה שעניינה השיקולים הרלבנטיים להפעלת הסמכות שבסעיף 353א' לחוק החברות, ולטענת המבקש שיקולים אלה יפים גם לגבי הפעלת הסמכות שבתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.

13.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. על אף שמבין אני את חשש המבקש, לא מצאתי מקום במסגרת בקשת רשות הערעור להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. איני סבור כי זהו המקום לדון בשאלה העקרונית אותה מעלה המבקש. בית המשפט המחוזי לא קבע בהחלטתו כי בכל מקרה בו תוגש בקשה להפקדת ערובה, לצורך הבטחת הוצאות המבקש בערעור, תדחה בקשתו, ובעניין זה ציין בית המשפט המחוזי כי תתכנה נסיבות, אמנם לשיטתו חריגות, בהן יהיה מקום לדרוש להתנות את הליכי הערעור בהפקדת ערובה, אולם נקבע כי נסיבות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן.

14.

אשר על כן, הבקשה נדחית וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.