רע"א 4385/05 יהושע שלוש נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 5.4.05 (כב' סגן הנשיא, השופט י' גרוס וכב' השופטים א' קובו ומ' רובינשטיין). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום מיום 19.12.04 (כב' השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) בו נדחתה תביעתו נגד המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: המשיב או הבנק ).

2.עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום אך פטור בלא כלום אי אפשר. המבקש החזיק וניהל מספר חברות שעיסוקן בתחום עמילות מכס, ייבוא וייצוא. חברות אלו ניהלו חשבונות בנק אצל המשיב להם ערב המשיב באופן אישי. לאחר שאחת מהחברות איחרה בפירעון תשלומיה לבנק (חברת עידן שירותי מכס ותעבורה בע"מ. להלן: עידן ), תבע המשיב את החברה ואת המבקש. במהלך ההליך המשפטי הודיע הבנק שאינו מתכוון להמשיך בהליך, וזאת לאחר שמיצה את מימוש נכסי המבקש. הצדדים הגיעו להסכם דיוני לפיו, תביעתו של הבנק תידחה. עוד נקבע, כי הבנק יהיה מנוע מלטעון טענת התיישנות במידה ויגיש המבקש תביעה במהלך השנה שלאחר כריתת ההסכם. המבקש הגיש תביעה להשבת כספים שניגבו ממנו ואף טען שחוות דעת חשבונאית מעידה על כך שלזכות עידן יתרת זכות בחשבון הבנק. תביעה זו היא העומדת בבסיס הבקשה שבפניי.

3.בתביעתו עתר המבקש להשבת הכספים שניגבו ממנו על ידי הבנק עובר לדחיית תביעת הבנק בהסכמה. על פי הנטען, דחיית התביעה אותה הגיש הבנק מקימה מעשה בית דין שמשמעותו, כי המבקש אינו חייב כספים לבנק. על כן, על הבנק להשיב לידי המבקש את הכספים שנגבו ממנו בעבר. עוד טען המבקש, כי הסכם הפשרה עם הבנק, במסגרתו הוסכם על דחיית תביעתו, נכרת תוך הפעלת כפייה כלכלית כלפיו. לגישת המבקש, הוא ויתר בהסכם הפשרה על זכויותיו כלפי הבנק בדיעבד, בניגוד לאמור בסעיף 17 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, אשר מחיל את הוראות החוק על יחסי בנק-לקוח "על אף כל ויתור או הסכם נוגד".

תביעתו של המבקש נדחתה על ידי בית משפט השלום. בית המשפט קבע, כי דחיית התביעה שהגיש הבנק משמעותה היא שהבנק מנוע מלחזור ולתבוע את המבקש בעתיד. יחד עם זאת, בהיעדר קביעה פוזיטיבית של בית המשפט לגבי היקף החוב של עידן, לא קם מעשה בית דין מכוחו עידן לא תחויב בתשלום כספים לבנק. אשר לטענת הכפייה הכלכלית, ניתוח הראיות שהובאו בפני בית המשפט והראיות שנשמעו בפניו הביא את בית המשפט לדחות את הטענה. בהקשר זה צוין, כי איומו של הבנק להחזיר שיקים שנמשכו על ידי עידן אינו מקים כפייה כלכלית, כהגדרתה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. כן נקבע שתנאיו של הסכם הפשרה אינם חורגים מגדר הסביר או בלתי ראויים ולכן, אף אם הרגיש המבקש באופן סובייקטיבי כנתון תחת כפייה, בנסיבות אלו דין הטענה להידחות. בכל הנוגע לטענת המבקש באשר לויתורו בדיעבד על זכויות המוקנות לו על פי דין, בניגוד לאמור בסעיף 17 לחוק הבנקאות, יישם בית המשפט את ההלכה שנפסקה בפרשת כובשי (ע"א 4644/91 משה כובשי חברת תובלה נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד מט(1) 617). כך נקבע, כי סוגית הויתור בדיעבד על זכויות הנובעות מהוראה קוגנטית תבחן על פי נסיבות כל מקרה ומקרה. בענייננו, על מנת להצליח בטענתו, היה על המבקש להצביע על כך שהויתור שהסכים לו אינו סביר או אינו הוגן וכי אלו הרעו את מצבו. זאת לא הצליח לעשות ולכן גם טענה זו נדחתה.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. ערכאת הערעור תמשוך ידה מלהתערב בממצאים עובדתיים, כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והדברים נכונים במיוחד מקום בו הערכאה הדיונית נדרשה בפסק דינה לניתוח הראיות שהובאו בפניה.

מכאן הבקשה שבפניי.

4.כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לבקשת בעל הדין כי עניינו יתברר על ידי ערכאת ערעור שנייה, אלא במקרים בהם עסקינן בסוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה. המבקש לא מעלה בטענותיו כל טענה אשר מצדיקה להיעתר לבקשתו. טענותיו נוגעות ליישום הדין החל על ידי בית משפט השלום, וזאת על בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט. כך, ממצאים אלה הם שהובילו את בית המשפט לדחות את טענת המבקש בכל הנוגע לקיומה של כפייה כלכלית, בעטייה התקשר בחוזה הפשרה עם הבנק. הוא הדין בכל הנוגע לטענתו בדבר ויתור על זכויותיו, בניגוד להוראת סעיף 17 לחוק הבנקאות.

כמו כן, בדין נדחתה טענת המבקש בכל הנוגע לקיומו של "מעשה בית דין". משנדחתה תביעת הבנק מנוע זה האחרון מלחזור ולתבוע את המבקש או את עידן. בית המשפט לא נדרש לבחינת קיומה של יתרת החובה (כטענת הבנק) או יתרת זכות (כטענת המבקש) בחשבונות החברה. בנסיבות אלו, בדין פסק בית משפט השלום כפי שפסק. מכל מקום, גם טענה זו, בדומה לאחרות שהועלו על ידי המבקש, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.