רע"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ. שירותי בריאות כללית

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה .

1.בקשת הארכה שבפניי הוגשה ביום 15.1.02. הבקשה מתייחסת לפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה , אשר קיבל ערעור מינהלי של המשיבה , שירותי בריאות כללית , על החלטה של ועדת הערר לארנונה של המועצה המקומית שבי ציון . פסק הדין ניתן ביום 26.11.01.

העתק ממנו נתקבל אצל המבקשת ביום 27.11.01. ביום 6.1.02 הגישה המועצה המקומית שבי ציון עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק , בה ביקשה לתקוף את פסק הדין .

2.בהמשך לכך , ניתנה ביום 7.1.02 החלטה על ידי כב ' השופט י ' אנגלרד , בה הוסבה שימת ליבה של המבקשת לסעיף 12( א ) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים , תש " ס -2000, המקנה למבקשת זכות להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין . החלטה זו נתקבלה אצל המבקשת ביום 13.1.02. כאמור , יומים אחרי כן הוגשה בקשת הארכה שבפניי .

3.סעיף 12( א ) הנ " ל קובע כי זמן הגשתה של בקשת רשות לערער לפיו הוא 30 ימים מקבלת ההחלטה נשוא בקשת הרשות לערער . אין חולק , כי מועד זה חלף עם הגשת הבקשה שבפניי . הבקשה לארכה שבפניי טעונה , אפוא , הוכחתו של טעם מיוחד למתן ארכה ( תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ( סדרי דין ), התשס " א -2000). האם טעם כזה הוכח בנסיבות העניין שבפניי ?

4.טענת המבקשת היא כי האיחור בהגשת ההליך , נבע מטעות בדין . ברקע הטעות הנטענת נמצא המצב המשפטי הבא . עד לחקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים , לא ניתן היה להתקיף בדרך של ערעור את פסק דינו של בית המשפט המחוזי . סעיף 6( ג ) לחוק הרשויות המקומיות ( ערר על קביעת ארנונה כללית ), תשל " ו -1976 (להלן: חוק הארנונה) , קבע לעניין זה כי " בית המשפט המחוזי ידון בערעור בשופט אחד ואין אחרי פסק דינו ולא כלום ". הוראת סופיות זו בוטלה בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים , הקובע שינויים מסויימים בחוק הארנונה . בין השאר , קובע סעיף 23(1)( ב ) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים , ביחס לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות , כי " סעיף קטן ( ג ) – בטל ". הוראה זו מהווה השלמה להוראת סעיף 12( א ) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים , אשר קובעת כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי יהא נתון לערעור ברשות לפני בית המשפט העליון .

המבקשת טוענת כי לא הייתה ערה לשינוי זה בדין . היא סברה , כי הוראת הסופיות שבדין היא ההוראה החולשת על העניין . בהתאם לכך , פנתה בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק . משנודע לה על טעותה , בעקבות החלטתו של כב ' השופט אנגלרד מיום 7.1.02,

פנתה בבקשת ארכה זו .

5.האם טעות זו עולה כדי " טעם מיוחד " למתן ארכה ? לעניין זה , ניתן לפנות לפסיקה אשר פירשה את תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ " ד -1984, הקובעות אף הן דרישה לטעם מיוחד למתן ארכה ( ראו בש " מ 5417/01 ג ' ( עע " מ 2775/01) ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שרונים" , טרם פורסם , בפיסקאות 14 – 15 להחלטה ). ככלל , טעות בנקיטתו של הליך , ומה גם על ידי עורך דין , אינה עולה כדי טעם מיוחד למתן ארכה ( ראו זוסמן , סדרי הדין האזרחי ( מהדורה שביעית בעריכת ד " ר ש ' לוין ) ( ירושלים , 1995), בעמוד 891). טעות כזו היא בשליטתו של הטועה . בחלוקת הסיכונים בין מי שמבקש לתקוף החלטה לבין בעל הדין שכנגד , מוטל הסיכון לטעות מסוג זה על הטועה , ולא על בעל הדין שכנגד ( ראו בש " א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל , פ " ד מח (4) 872). אכן , בעל הדין שכנגד רשאי לצאת מהנחה , בחלוף המועד לנקיטתו של הליך התקיפה , כי רכש לעצמו מעין חסינות מפני נקיטתו של ההליך . בהעדר נסיבות חריגות , הדין מגן על ציפיה זו .

כאשר מדובר בטעות בדין , נדרשות , על כן , נסיבות מיוחדות , של אי בהירות בדין החל או במובנו , המצדיקים ומסבירים את האיחור ( ראו ע " א 502/68 גולדנברג נ' ברש , פ " ד כב (2) 936). בגדר זה , אין די בכך שאמנם הייתה טעות בתום לב של הטועה . טעותו צריכה להיות סבירה , על פי קנה מידה אובייקטיווי , במידה המצדיקה פגיעה בציפיתו של בעל הדין שכנגד לכך שההליכים בעניינו יסתיימו .

בבחינת סבירותה של הטעות ניתן לבחון גורמים שונים , היכולים להשפיע על ההכרעה . בין היתר , ניתן לבחון האם ההסדר הנדון הוא הסדר סבוך או בלתי ברור מעצם טיבו ( ראו לאחרונה ע " א 7764/01 ח' פופלבסקי נ' נשר ( לא פורסם ); ראו גם בש " א 6708/00 אהרון נ' אמנון , פ " ד נד (4) 702). ניתן לבחון האם מדובר בדין חדש , אשר טרם נתפרש , או נתפרש לראשונה בסמוך לנקיטתו של ההליך , ואשר בעת נקיטת ההליך לא היה בעל הדין או בא כוחו לדעת את מובנו המחייב ( שם , שם ). ניתן לבחון גם , האם הדין הרלוונטי השתנה בסמוך לנקיטת ההליך , באופן שבעלי הדין ובאי כוחם טרם הספיקו לקלוט , להפנים או להסתגל אליו . כל אלה יכולים להשפיע על סבירות הטעות , ועל ההצדקה שניתן לראות בה למתן ארכה .

6.כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי ? מן התיאור לעיל עולה כי המבקשת ובאי כוחה האמינו בתום לב כי הליך התקיפה היחיד העומד לרשותה הוא הליך של פניה בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק . אמונתה של המבקשת ובאי כוחה בדבר ההליך הנכון בנסיבות העניין היתה מעוגנת בהוראת הסופיות שבסעיף 6( ג ) לחוק הארנונה הנזכר לעיל , ובפסיקה אשר איפשרה , על רקע הוראות סופיות דומות , פנייה בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ( ראו בג " צ

6654/98

הלפרין נ' פקיד הבחירות לעירית הרצליה , פ " ד נב (5) 348). תום ליבה וכנותה של אמונה זו עולים לא רק מכך שננקט הליך של פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק בטרם הוגשה הבקשה שבפניי , אלא גם מכך שהמבקשת מיהרה להגיש את הבקשה שבפניי מיד לאחר שהתבררה לה טעותה .

ברם , הוראת הסופיות בוטלה בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים . סעיף 23 לחוק זה מבטל את סעיף 6( ג ) לחוק הרשויות . עם זאת , הביטול נעשה באופן לקוני . בלא לקרוא את חוק הרשויות המקומיות , לא ניתן להבין מהוראת הביטול כי הוראת הסופיות אכן בוטלה . יש לזכור , כי הוראת הסופיות האמורה היא בבחינת דין מושרש , אשר בעלי דין הינחו עצמם לפיו משך תקופה של כמחצית יובל שנים , מאז התקבל חוק הארנונה בשנת 1976. הביטול נכנס לתוקף , ככל חוק בתי המשפט המינהליים , בסוף שנת 2000 ( ראו סעיף 30 לחוק בתי המשפט המינהליים ). מדובר בפרק זמן קצר יחסית , בעיקר בהשוואה לאורך התקופה בה נהג ההסדר השולל זכות ערעור בכגון דא . שילובם של הגורמים שפעלו במקרה זה , הם האופן בו נעשה התיקון , פרק הזמן בו היתה ההוראה שבוטלה בתוקף , ופרק הזמן שחלף מאז בוצע התיקון , תומך בראיית הטעות של באי - כוח המבקשת כטעות סבירה בנסיבות העניין .

אמנם , ניתן היה לצפות , כי באי כוחה של המבקשת יפנו לנוסח מעודכן של הדין בטרם יחליטו באיזו דרך לתקוף את פסק דינו של בית משפט קמא . ברם , בנסיבות העניין נראה כי דווקא היכרותם של עורכי הדין עם הרקע המשפטי לתחום הרשויות המקומיות עמדה בעוכריהם , ומנעה בדיקה של הנוסח המעודכן האמור . בהעדר ידיעה קונקרטית על שינוי בדין לעניין זה , הידיעה כי קיימת הוראה מימים ימימה בדבר סופיות פסק דינו של בית המשפט המחוזי פועלת דווקא כנגד בדיקה של הדין , בכל מקרה ומקרה .

במצב זה אני סבור , לא בלי התלבטות , כי הוכח קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה . הבקשה למתן ארכה מתקבלת . בקשת הרשות לערער תקובל , והמזכירות תמשיך את הטיפול בה על פי הנוהל הרגיל . נוכח העובדה שמחדלה של המבקשת הוא שגרם להתדיינות , המבקשת תישא בהוצאות המשיבה , לרבות שכר טירחת עו " ד , בבקשה זו בסך 2,000 ₪ , בצירוף מע " מ כדין והפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל .