רע"א 444/97 עאליה בריה חסניה נ. עבדאלהאדי ג'בארין

ביום 3.12.89 הגיש המשיב תובענה לבית משפט השלום בחיפה ובה עתר לסילוק ידם של המבקשים ופיצוי כספי. הבסיס לתביעה זו היה צו ירושה של אשת המשיב. יצויין, כי תביעה שהגישו המבקשים ובה טענו כנגד תוקף הצוואה נדחתה וכן נדחה הערעור עליה.

בפסק דינו מיום 20.12.95 נתקבלה תביעת המשיב בחלקה. בית המשפט קבע, כי לאור טענת המשיב, עומד חלקו בשטח המריבה על חצי דונם ולפיכך, אין למשיב זכות לבקש סילוק יד אלא משטח זה ולא משטח גדול משיעור זה. כן נדחתה תביעת המשיב לקבלת פיצוי כספי, וזאת בהיעדר הוכחה מטעמו לענין דמי השימוש הראויים. בית המשפט קבע, כי פסק הדין יקבל תוקף רק לאחר שתומצא מפה בה יסומן החלק לגביו ניתן צו לסילוק יד.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין וטען כי היה מקום לפסוק סילוק יד על כל החלקה. כן נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה בחלקה בהיעדר סיכומים מטעם המבקשים. המבקשים טענו, כי הערעור הוגש באיחור שכן פסק הדין ניתן ביום 20.12.95 ולפיכך חלפו 45 הימים להגשת הערעור. אליבא דמבקשים, יש להפריד בין החלק הדיוני של מתן פסק הדין (קרי, יום השימוע) לבין החלק האופרטיבי (קרי, הגשת המפה). אליבא דמבקשים, המועד להגשת הערעור נמנה מיום מתן פסק הדין.

בהחלטתו מיום 13.1.97 נתקבל ערעורו של המשיב. בית המשפט קבע, כי הערעור הוגש במועד, שכן פסק הדין נהפך לאופרטיבי רק עם הגשת המפה ולא היה מקום למנות את מירוץ הזמן מיום מתן פסק הדין. אף לגופו של ענין נתקבל הערעור. בית המשפט קבע, כי אמנם החזיק המשיב רק במחצית מן השטח אולם המחצית השניה נמכרה לאחר. מכירה זו, אליבא דבית המשפט, אין בה כדי למנוע מן המשיב לבקש את סילוק ידם של המבקשים מן הנכס על מנת שיוכל הוא לבצע את חיובו כלפי האחר. כן נקבע בפסק הדין, כי היה מן הדין לפסוק לטובת המשיב הוצאות בנסיבות הענין ולפיכך, חויבו המבקשים בהוצאות לטובת המשיב.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. בטעוניהם חוזרים המבקשים על טענותיהם בערכאה דלמטה. עיקרן - האיחור בהגשת הערעור וכן היות המשיב מחזיק של מחצית מן השטח בלבד. אליבא דמבקשים, לא הובאו ראיות למכירת הקרקע שאינה בחזקתו של המשיב, ולפיכך טעה, לשיטתם, בית המשפט המחוזי, משקיבל את הערעור והחיל את סעד סילוק היד גם על מחצית זו של הקרקע. כן טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט משהתערב בשיעור ההוצאות שנפסק בניגוד לכלל לפיו לא מתערבת ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. יאמר מיד: אין בבקשה ובצרופיה כל טענה שיש בה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית משפטית מיוחדת, המקימה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123). יצויין, כי אף לגופו של ענין אין מקום ליתן רשות ערעור. אשר לנימוק הדיוני, קרי, הגשת הערעור שלא במועדו - הרי שלא פעם נוהג בית המשפט לקבוע את המועד להגשת ערעור לשלב מאוחר יותר, והמועד להגשת הערעור נמדד ממועד זה ולא ממתן ההחלטה המקורית (ראה: רע"א 7148/95 מדינת ישראל נ' סמניה ואח' , פ"ד מט(4) 820, 822). אשר לטענה בדבר ההוצאות - אין בה כדי ליתן רשות ערעור - ובדיוק מן הטעם אותו ציינו המבקשים בבקשתם. הוא הדין לטענה בדבר הממצאים העובדתיים לענין ההחזקה במחצית הקרקע. לפיכך, דין הבקשה להידחות.