רע"א 4445/01 אריאלה גל נ. אהרון קצובשווילי

בפניי בקשה "להארכת מועד, או לקביעה שאין בה צורך", המתייחסת למועד הגשתה של בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה.

העובדות וההליכים

1.ברקע ההליך שבפניי נמצא פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' חפרי), מיום 12.5.98. פסק הדין הכריע בסכסוך שבין הצדדים שבפניי, בנוגע לנכס מקרקעין העומד במרכז המחלוקת. בסופו של פסק הדין, ניתנו צווים שונים על ידי בית המשפט, בהם נצטוו המבקשים לבצע שינויים שונים בנכס. כן נאסר על המבקשים לעשות שימוש במקלט וביחידות שונות שבנכס.

2.(א) ערעור שהוגש על ידי המבקשים על פסק האמור לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה. בעקבות זאת, ונוכח טענת המשיבים כי פסק הדין לא בוצע, הוגשה לבית משפט השלום בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, לכוף על המבקשים את ביצוע פסק הדין.

(ב) הבקשה נדונה בפני השופט ר' סוקול בבית משפט השלום בחיפה. לאחר שחוות דעת מומחה התמהמהה להגיע, והצדדים לא נענו להצעת הסדר, פיצל בית המשפט את הדיון בבקשה שבפניו. בית המשפט החליט לדון תחילה בנושא השימוש במקלט שבמקום. ביום 10.8.00 ניתנה החלטת בית המשפט בעניין זה, לאחר קבלת טיעוני הצדדים. בהחלטתו נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים שבפניי, וקבע כי המבקשים בפניי לא יהיו רשאים לעשות כל שימוש בשטח המוגדר כמקלט כל עוד לא יומצא אישור מאת הרשות המוסמכת לכך, וכי 'בגין כל הפרה ישלמו המשיבים קנס בסך של 200 ש"ח ליום הפרה'.

3.המבקשים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט דחה (בהרכב השופטים י. גריל, ש. שטמר, ר ג'רג'ורה) את ערעורם בפסק דין מיום 15.3.01, וחייבם בהוצאות המשיבים בערעור. עתה, מעוניינים המבקשים לתקוף פסק דין זה, ולשם כך להגיש בקשת רשות לערער לבית משפט זה. הבקשה שבפניי היא למתן ארכה לצורך הגשת בקשת הרשות לערער.

על פי הנטען בהעתק של בקשת הרשות לערער המצורף לבקשת הארכה, פסק דין בית המשפט המחוזי הומצא לידי המבקשים ביום 31.3.2001. למען שלמות התמונה יצויין, כי ביום 10.4.01 ניתן פסק דין על ידי השופט סוקול, אשר הביא לידי סיום את ההתדיינות בבקשת הביזיון שהוגשה לבית משפט השלום. המבקשים טוענים, כי החלטה אחרונה זו הגיעה לידם רק ביום 28.4.01.

4.כאמור, הבקשה שבפניי היא להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.3.01. הבקשה למתן ארכה הוגשה לבית משפט זה ביום 5.6.01. בבקשת הארכה טוענים המבקשים, כי הגשת בקשת הרשות לערער התעכבה, בין היתר על רקע הליכים שהם מנהלים בוועדה המקומית לתכנון ולבניה בחיפה, לשם הוגשה לטענתם בקשה מפורטת לשינוי יעוד או לשימוש חורג בנכס כבר לפני כשנה. המבקשים מציינים, כי בבית המשפט המחוזי בחיפה תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק דין של בית משפט השלום מיום 10.4.00. הם מוסיפים וטוענים כי בקשת הרשות לערער מעלה שאלה עקרונית נכבדה, הנוגעת לשימוש בחדרים פרטיים אשר היו לפני כ- 50 שנים מקלטים, ולצורך לנקוט בהליכי רישוי 'פורמלי' ביחס לחדרים כאלה כיום. המבקשים מוסיפים עוד, כי בידם אישור של הג"א לשימוש במקלט האמור, ורק בשל טעות של בית המשפט קמא נשלל ממנו תוקפו המתיר את השימוש.

5.המשיבים מתנגדים לבקשה. עמדתם היא, כי החלטת בית משפט השלום מיום 10.8.00 היא פסק דין, לא החלטה אחרת. בשל כך, מועד הערעור עליה אינו לאחר שניתן פסק דין המסיים את ההתדיינות כולה, כי אם בחלוף 45 ימים מיום נתינתה. מועד זה חלף בעת הגשת בקשת הארכה שבפניי. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הליך הביזיון נשוא בקשת הארכה הוא הליך אזרחי בטיבו, וכי אין בנסיבות העניין טעם מיוחד, אשר עשוי להצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על הליך כאמור.

דיון משפטי

6.(א) השאלה הראשונה החשובה לעניין היא מה מהותו של ההליך נשוא הבקשה שבפניי. נפקותה של השאלה נוגעת לטיב והיקף שיקול הדעת אשר עליי להפעיל בדיון בבקשה למתן ארכה. מקום בו מדובר בהליך אזרחי, הרי שלצורך קבלת ארכה של מועד שנקבע בחיקוק, על המבקש להצביע על טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). לעומת זאת, מקום בו מדובר בהליך פלילי, אין בדין דרישה לטעם מיוחד. סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 קובע, לעניין זה, כי "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיף 199 ו- 200". בהתאם לכך, שיקול הדעת במתן ארכה בהליכים פליליים אינו מוגבל בטעמים מיוחדים, והוא רחב יותר (ראו החלטתו של השופט ד' לוין בב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל פ"ד מ(2) 355).

(ב) ההבדל בין ההסדר שבסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי לבין תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי אינו מקרי. הוא משקף את השוני המהותי בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי. ההליך הפלילי הוא מיוחד. טמון בו, מעצם טיבו, פוטנציאל לפגיעה קשה בחירותו של אדם ולהכתמה קשה לא פחות של שמו הטוב. בשל כך, פעמים רבות, יש בו היבט דומיננטי בקביעת גורלו ועצם מהלך חייו של אדם. בדרך כלל, מאפיינים אלה אינם מתקיימים בהליכים אזרחיים רגילים.

על רקע זה, מובנית בסדרי דיון הפלילי, ובכלל זה בבקשת ארכה, רגישות מוגברת למצבו של הנאשם (או הנידון). בגדר זה נקבעה מסגרת נורמטיבית 'פתוחה' יותר גם לדיון בבקשות למתן ארכה לצורך ערעור על פסק דין. מסגרת זו מצאה ביטוי גם בהלכה הפסוקה, בה נקבע כי שיקול הדעת במסגרת בקשות למתן ארכה לצורך הגשת ערעור פלילי רחבה מזו הנקוטה בבקשות מקבילות בהליכים אזרחיים (ראו עניין עצמון הנ"ל).

(ג) ההליך נשוא הבקשה שבפניי הוא הליך של בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. פקודת בזיון בית המשפט קובעת כי לעניין ערעורים, צו של בית משפט, המטיל עונש, "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה" (סעיף 8(1) לפקודה). מהוראה זו עולה, כי אותה מסגרת נורמטיבית החלה על סדרי הדין בערעור פלילי (ובקשת רשות ערעור פלילי בכלל זה), חלה גם על ערעור במסגרת פקודת בזיון בית המשפט. בגידרה של מסגרת נורמטיבית זו מצויה גם הוראת סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, הנזכרת לעיל.מכאן, כי זו ההוראה החלה על העניין שבפניי.

(ד) מהו טיב שיקול הדעת שיש להפעיל בבקשה שבפניי? האם החלת סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי גוררת באופן אוטומטי את המסקנה כי מדובר בהליך פלילי לכל דבר ועניין? לדעתי, התשובה לשאלה היא זו בשלילה. נדרשת בדיקה של מהות ההליך נשוא בקשת הארכה, ולא רק של כותרתו. כותרת ההליך אינה מעידה בהכרח על טיבו. כך, מוכרים המקרים בהם כותרתו של הליך הוא "אזרחית", אף שמהותו קרובה יותר לפלילים (ראו, למשל, ערעורי משמעת בענייני רופאים, ולענין זה החלטת הנשיא שמגר בבש"א 471/91 שר הבריאות נ. ברון דינים עליון פ"ד מה(2) 661). במקרים אחרים, חומרת הסנקציה של גירוש גרמה לכך שבהליך מינהלי אומצה אמת מידה דומה לזו שאומצה בהליך הפלילי לעניין הסרת חיסיון (ראו בשג"צ 497/88 שכשיר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד מג(1) 529, בפיסקה 7 לפסק הדין).

היגיון דומה חל גם במקרה שבפניי. העובדה שמדובר בהליך שכותרתו "פלילית" אינה מחייבת בהכרח כי כך תהיה גם מהותו של ההליך. לשם איתור אמת המידה החלה על בקשה מן הסוג שבפניי, נדרשת בדיקה של טיב ההליך בו מדובר. אמת המידה ביחס להליך "אזרחי" במהותו לא תהיה זהה לאמת המידה ביחס להליך "פלילי" במהותו. אכן, לשונה של הוראת סעיף 201 היא רחבה. היא מאפשרת יצירת התאמה בין אמת המידה להכרעה בבקשה למתן ארכה ובין מהות ההליך בו מדובר. בשל כך, מתבקשת בחינה של מהות הליך הביזיון הנשוא הבקשה שבפניי. מהם המאפיינים הרלוונטיים של הליך זה, וכיצד הם באים לידי ביטוי במהותו של ההליך ובשיקול הדעת לעניין הארכת מועד לגביו?

7.(א) פקודת בזיון בית המשפט עוסקת בנושאים שונים. בהקשר העומד לדיון, המדובר בהליכים לפי סעיף 6 לפקודה, המכונים גם "ביזיון אזרחי". תכליתם של הליכים אלה היא ליצור מערכת תמריצים, אשר מטרתה היא להביא לאכיפתו של פסק הדין. ככלל (למעט חריג מפורש אחד בסעיף 82 חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, היוצר מסלולים מקבילים לעניין צו לסילוק יד), הליכי הביזיון אינם מיועדים לביצועם של פסקי דין הניתנים לביצוע על פי חוק ההוצאה לפועל.

(ב) במסגרת זו, הליכי הביזיון נועדו בעיקרם ל"צווים מסוג לא תעשה ולצווים אחרים הדורשים שיתוף פעולה אישי מצד החייב" (דין וחשבון של הועדה לתיקון דיני אי ציות לצווי בית משפט, 1970, בעמוד 3). מדובר, למשל, ב"... פסק דין שכל עיקרו באיסור להקים רעש, או באיסור לקיים מופע פומבי או לפרסם לשון הרע, והאיסורים הופרו" (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (תל אביב, מהדורה רביעית, עדכון מס' 5 1999), בעמוד 494). הגישה הבסיסית היא, כי "... לא יפעילו את סעיף 6 (לפקודת הבזיון - ע.ש.) מקום שפתוחות לפני הזוכה דרכי סעד אחרות כגון הליכי הוצאה לפועל... המגיש בקשה על פי סעיף 6 עשוי איפוא להדחות על הסף אם לא ישכנע שאין דרך ביצוע אחרת" (בר אופיר, בספרו הנ"ל, בעמוד 494; ראו גם הדין וחשבון הנ"ל, בעמוד 3).

(ג) הטכניקה של פקודת בזיון בית המשפט היא להביא לאכיפת פסק הדין בדרך של הטלת קנס או מאסר אם יפר צו שניתן על ידי בית המשפט במסגרת הליך הבזיון (סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט). בשלב ראשון, הוא השלב נשוא בקשת הארכה שבפניי, על בית המשפט לקבוע כי אמנם הייתה הפרה של צו שיפוטי. אם קבע כי כך היה, מוציא בית המשפט צו לתיקון ההפרה, ובו סנקציה עתידית, אם הפרת הצו לא תתוקן, בין על ידי מעשה ובין על ידי מחדל, לפי העניין.

על פי סעיף 6 לפקודת הביזיון, הסנקציה האמורה עשויה להיות קנס און מאסר. מבחינה זו, המדובר במנגנון אשר האפקט המעשי של הפעלתו אינו שונה מזה של השתת עונש במסגרת הליך פלילי מן המניין, אם כי המדובר בשלב ראשון בעונש מותנה בלבד, אשר הפעלתו יכולה להיעשות רק במקרה של הפרה עתידית של הצו השיפוטי הניתן במסגרת הליך הבזיון (ראו הרנון, בזיון בית המשפט ירושלים 1965, בעמודים 114,115).

זהו גם המקרה בהחלטה נשוא ההליך שבפניי).

(ד) השווה בין הליך הביזיון לבין ההליך הפלילי הוא, אם כן, בעיקר בתוצאה. בשני המקרים, קיימת אפשרות כי תושת סנקציה על בעל הדין. עם זאת, בשונה מהליך פלילי, בהליך הביזיון הצדדים אינם המדינה מול נאשם פרטי. הליכי הביזיון בהם אנו עוסקים במסגרת ההליך שבפניי נועדו להביא לאכיפת חיוב על פי פסק דין אזרחי לכל דבר. מאותה סיבה, הצדדים להליכי הביזיון הם אותם הצדדים להליך האזרחי המקורי, אשר החיוב שנקבע בסיומו מהווה בסיס לדיון בהליך הביזיון.

(ה) זאת ועוד. מבחינת טיבם, הקנס או המאסר בהם מדובר בהליך הביזיון, אינם נתפסים כעונש על מעשה עבירה. הם מהווים אמצעי, מכשיר, להשגת מטרה - ביצוע פסק הדין. ברוח זו צויין בע"פ 512/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187 כי "הסנקציה שבו (בהליך הבזיון - ע.ש.) היא כפייתית ולא עונשית" (דברי השופט ברק, בעמוד 191). ההליך הקבוע בסעיף 6(א) לפקודת הביזיון אינו אלא אמצעי אינסטרומנטלי, שמטרתו מוגדרת. הוא לא נועד לבטא הוקעה או גינוי. הוא גם לא נועד להוות גמול על מעשה עבירה. מסיבה זו, כאשר לא יכולים האמצעים לפי פקודת הביזיון להביא לביצוע פסק הדין, לא ייעשה שימוש באמצעי האכיפה שבפקודת הביזיון (ראו הרנון, בספרו הנ"ל, בעמוד 111; ראו גם ע"פ 43/50 זלצמן נ' המועצה המקומית נס ציונה , פ"ד ד' 671; ע"פ 221/88 אלי נ' חזקי , פ"ד מב(2) 722).

מאותה סיבה עצמה נטה בית המשפט העליון לדעה, כי חיובו של בעל דין במסגרת הליך הביזיון שעניינו אכיפת ציות בעתיד אינה טעונה הוכחת יסוד נפשי מיוחד. בשל כך, חיוב כזה יתכן גם כאשר החייב פעל בתום לב. כדברי השופטת שטרסברג – כהן בע"פ 2351/95 -"מובי" בירנבאום נ' שמעוני פ"ד נא(1) 661, בפיסקה 12 לפסק דינה,

"נראה לי כי בהלכה הקובעת שאין להוכיח מצב נפשי מיוחד לצורך חיוב לפי פקודת בזיון בית משפט, יש טעם רב. מטרתו של הליך הבזיון איננה להעניש את הממרה על אירועי העבר כי אם לדאוג לכך שהצו יקוים בעתיד ... לפיכך, אפילו נעשו האקטים המפרים נשוא ההליך, בתום לב ומתוך אמונה כנה שמעשים אלה אינם ממרים את הצו, אין טעם שלא לכפות על הממרה את ביצועו של צו המניעה בעתיד, לאחר שהובהר לו במסגרת אותו הליך, כי מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם צו המניעה"

דברים אלה, דווקא על רקע גישתה הבסיסית של השופטת שטרסברג – כהן לפיה להליך הביזיון אוריינטציה פלילית, מדגימים את עוצמת ההקרנה של התכלית האזרחית של הליך זה, ועל גיבוש הדינים במסגרתו.

8.ניתן לסכם את הדברים ולומר, כי הליך הביזיון הוא הליך דואלי, המקיים בעת ובעונה אחת הן היבט אזרחי והן היבט מעין פלילי. ברוח זו צויין, כי המדובר ב"הליך מיוחד במינו, שמחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית, אך מאידך גיסא אינו הליך אזרחי גרידא" (דברי השופט ברק בעניין

גרינברג

הנ"ל, בעמוד 191). בפרשה אחרת צויין, כי "סעיף 6 לפקודה (פקודת הביזיון – ע.ש.) אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף 'אזרחי' רגיל הקובע תרופה אזרחית. זו הוראה ‘sui generis’

המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (בדברי השופט ברק בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון פ"ד לד (4) 232, בעמוד 241). השופט ברק מוסיף באותה פרשה, כי תכלית הליך הבזיון אינה מוגבלת רק לצדדים להתדיינות. ההליך נועד להגשים גם אינטרס ציבורי, של ביצועם של פסקי דין, ושל הגנה על מעמדה של הרשות השופטת. כדבריו של השופט ברק, "אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק" (שם, שם).

השאלה היא, במסגרת תפיסה דואלית זו של הליך הביזיון, מהו ההיבט הדומיננטי בהקשר העומד לדיון: היינו, בקשה להארכת מועד לצורך השגה על פסק דין, שעניינו צו עתידי להפסקת הפרתו של פסק דין.

9.(א) נראה לי כי ההיבט הדומיננטי של הליך זה, ככל שהדברים נוגעים לענייננו, הוא ההיבט האזרחי. בהקשר זה אני מייחס חשיבות עיקרית לכך שהאינטרס שההליך נועד להגשים הוא אינטרס 'אזרחי' לחלוטין, וכי הצדדים להליך הם הצדדים להליך האזרחי בו ניתן פסק הדין שהליך הביזיון נועד לאכיפתו, ברוח זו פסק השופט ברנזון בע"א 228/63 עזוז נ' עזר , פ"ד יז 2541, בעמוד 2544, כי הדיון בהליך בזיון הינו "... דיון אזרחי מובהק המתנהל בין בעלי דין יריבים", וכי "... אופי הדיון (בהליך בזיון - ע.ש) הוא מתחילתו ועד סופו דיון אזרחי המתנהל בין שני צדדים והחלטה בו לכאן או לכאן נשארת החלטה בעניין אזרחי" (בעמוד 2546).

אכן, לא מדובר בהליך דומה להליך הפלילי, שבו הציבור עומד מול הפרט ומבקש להשית עליו גינוי ועונש בגין הפרתה של נורמה חברתית. המדובר בהליך שבמרכזו מצויה הגשמת הציפיות של הצדדים לו. הדברים אמורים במיוחד בציפיות הצד הזוכה , לכך שחיוב בו זכה בפסק דין חלוט אמנם יבוצע.

(ב) זאת ועוד, בהליכים אזרחיים נקוטה הגישה שבעל דין זוכה במעין חסינות דיונית משחלף המועד האחרון לערעור (דברי הרשמת א' אפעל גבאי בבש"א 3768/94 סראחנה נ' צור שמיר חברה לביטוח

בע"מ , דינים עליון לו 559). נוכח מהותו, תכליתו והיבטיו המתוארים של הליך הביזיון, נראה לי כי נקודת המוצא היא כי עומדת חסינות דומה למבקש בהליך הביזיון, הוא הזוכה בפסק הדין המקורי. הדברים אמורים אף מקל וחומר, נוכח העובדה שהמדובר בהליך משני, שכל תכליתו היא להביא למימושה של הכרעה שיפוטית חלוטה , המכירה בזכותו של המבקש, ואשר המשיב נמנע מלבצעה.

(ג) יש לדעתי לייחס גם חשיבות לכך, שהליך אכיפת פסק דין בדרך של בזיון בית משפט נועד למקרים בהם אין דרך חוקית אחרת להביא לאכיפת פסק הדין. לשון אחר, המדובר בערוץ החוקי הבלעדי העומד לרשות יוזמו המבקש לאכוף זכות שהורכה בפסק דין חלוט. גם בשל כך, יש לדעתי לתת משקל רב לאינטרס של הזוכה בהליך המקורי, המבקש לממש את זכייתו.

(ד) לכך יש להוסיף, כי לענייננו אין הבדל ממשי בין הליך הביזיון לבין הליכי הוצאה לפועל (ראו, לדמיון בין הליכים אלה לבין הליך הביזיון, בדעת היחיד של השופט חשין (בנקודה זו) בע"פ 2351/95 -"מובי" בירנבאום נ' שמעוני פ"ד נא(1) 661, בפיסקאות 4 ו- 5). הדברים אמורים לא רק בתכלית ההליכים, היא ביצועו של פסק דין, אלא גם באמצעים, הכוללים, במסגרת חוק ההוצאה לפועל, גם אפשרות של מאסר.

דמיון זה רלוונטי לענייננו. ההסדר לעניין הארכת מועדים במסגרת הליכי הוצאה לפועל זהה לזה שבדיון האזרחי. בתקנות ההוצאה לפועל התש"ם - 1980 נקבע לעניין הארכת מועדים (תקנה 128(א)) כי מועדים המתייחסים להוצאה לפועל, שהם בסדר דין של בית משפט (למשל, השגה לבית משפט על החלטה של ראש הוצאה לפועל), ניתנים להארכה על ידי בית המשפט על פי הקבוע בתקנות סדר הדין. היינו – חל המשטר של טעמים מיוחדים הקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. קשה למצוא טעם להחלת מערך שיקולים שונה באופן מהותי במסגרת הליכי ביזיון.

(ה) לכך מתווספת העובדה, כי הליך הביזיון אינו הליך שנוטה להטיל כתם בצד שהושת עליו קנס או מאסר לצורך ביצוע פסק דין אזרחי באופיו. אכן, אין להתעלם מן הסכנה לחירותו או רכושו של החייב הטמונה במסגרת הליכי בזיון, לרבות בהליך שעניינו בקשה לאכוף ציות בעתיד. עם זאת, יש להביא בחשבון את הרקע לסכנה זו – היינו, כי מדובר בפסק דין חלוט שביצועו אפשרי מצד החייב, וכי מימושם של האמצעים שבפקודת הבזיון יכול להעשות רק אחרי הליך, שבו היה החייב צד, ושבו הוזהר על השימוש באמצעים האמורים אם לא יבצע את פסק הדין, לאחר שנקבע כי הפר את החיוב שבפסק הדין. מכך עולה כי נחלש הצידוק להתחשב בפגיעה אפשרית בחייב כתוצאה מהליכי הבזיון. הליכי הבזיון נותנים לחייב "הזדמנות שנייה" לבצע פסק דין חלוט שניתן נגדו. מולו עומד אינטרס הזוכה בביצוע פסק הדין החלוט, המבטא את ההכרה בזכויותיו. גם על רקע זה, נראה לי שבמצב זה, באיזון האינטרסים הצריכים לענין, האינטרס של הזוכה הוא האינטרס הדומיננטי.

(ו) תמיכה למסקנה זו מצאתי גם בפסיקה מן העת האחרונה אודות תכליתו של חוק ההוצאה לפועל. נושא זה נדון בהרחבה ברע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו , דינים עליון נט 85. באותה פרשה, זיהה בית המשפט (הנשיא א' ברק) שתי תכליות כלליות של חוק ההוצאה לפועל, ולצידן שתי תכליות ספציפיות של חוק זה.

אשר לתכליות המיוחדות, המדובר מצד אחד בצורך "לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות" (פיסקה 17 לפסק הדין). צורך זה מקדם גם את אינטרס הציבור, באשר "הוצאה לפועל מהירה ויעילה של פסקי דין היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. הוצאה לפועל אפקטיבית מגבירה את האמון בשלטון החוק. חוסר יעילות בהוצאה לפועל מביא לזלזול בכיבוד החוק וליצירתם של מסלולי 'הוצאה לפועל' פרטיים אשר פגיעתם בשלטון החוק רעה." (שם, שם). מצד שני, תכלית מיוחדת נוספת היא להגן על חייבים, אשר אינם יכולים לעמוד בתשלום חובם, למנוע ירידה לחייהם ולהתחשב בהם (בפיסקה 18).

התכליות הכלליות בהן מדובר הן, מצד אחד, הגנה על הקניין של הזוכה, באשר "זכותו של זוכה על פי פסק דין היא חלק מקניינו", ובכלל זה חלק מזכותו היסודית לקניין על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בפיסקה 19 לפסק הדין). בצידה, נמצאת תכלית כללית ש" עניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב (בפיסקה 20 לפסק הדין).

באיזון בין התכליות השונות, נקבע באותה פרשה על ידי הנשיא ברק, כי ינתן

"מטבע הדברים ... משקל נכבד לזכויות של הזוכה, ולאינטרסים של הזוכה ושל הציבור, שהרי ההתדיינות המשפטית נסתיימה. זכותו של הזוכה מעוגנת בפסק דין סופי. על החייב לקיים את פסק הדין. זו נקודת המוצא. מטבע הדברים, האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב, יפגע בדרך כלל בצורה קשה יותר בחייב מאשר בנושה "

(בפיסקה 22 לפסק הדין; ההדגשה הוספה).

(ז) ניתן לסכם נקודה זו. נראה לי, כי השיקולים להארכת מועד לצורך הגשת ערעור במסגרת הליכי בזיון דומים בעיקרם לאלה שבהליך אזרחי, וכי בהפעלת שיקול הדעת יש לתת משקל רב לאינטרס של הצד שכנגד, אשר זכה בפסק דין חלוט. בהקשר זה, אני מייחס את עיקר המשקל לצורך לתחום גבול של סופיות להליך הבזיון, ולהכיר בחסינות למבקש בהליך זה אשר לראיה זכאי לכך אשר לראיה זכאי לכך שההליכים למימוש פסק הדין בו זכה יגיעו לסופם.

לכן, גם אם אין צורך ב'טעם מיוחד' ממש לצורך העתרות לבקשה, על המבקש להצביע על טעמים ממשיים לאיחור, הקרובים במהותם ל"טעם מיוחד", על מנת שבקשתו תתקבל. אין לשלול מראש את האפשרות, כי יתכנו מקרים חריגים, בהם להיבט הפלילי של ההליך עשוי להיות משקל מוגבר. במקרים כאלה, תילקח עובדה זו בחשבון במסגרת שיקול הדעת. עם זאת, ברגיל אין פני הדברים כאלה, ובדרך כלל בהחלטות מן הסוג שבפניי נראה לי כי מערכת השיקולים בהכרעה על הארכת מועד צריכה להיות דומה לזו המופעלת בהליך אזרחי.

10.כיצד מיתרגמים הדברים במקרה שבפניי?

(א) במקרה שבפניי, לא עולה מן הבקשה היבט עונשי משמעותי. המדובר בהליך של אכיפת ציות לעתיד, לא בענישה על אי ציות. אכן, העוול לו טוענים המבקשים מצוי כל כולו במישור הסכסוך האזרחי שבין הצדדים – היינו, אי יכולתם של המבקשים לעשות שימוש בחדר נשוא הסכסוך שבפניי (סעיף 11 לבקשת הארכה שבפניי). הסנקציה בה מדובר אינה סנקציה של מאסר. אין מדובר, על כן, במקרה שמתקיים בו מאפיין מיוחד המצדיק החלה של אמת מידה ליברלית ביחס להליך שבפניי, בדומה לזו הנקוטה בהליכים פליליים.

(ב) לעיצומם של דברים, המועד להגשת בקשת רשות לערער בהליך פלילי הוא, על פי חוק סדר הדין הפלילי, 45 ימים מיום מתן פסק הדין. פסק הדין במקרה שבפניי ניתן ביום 15.3.2001. הוא הגיע לידי המבקשים ביום 31.3.2001. הווי אומר – המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין היה ביום 15.4.2001. הבקשה לארכה שבפניי הוגשה ביום 5.6.2001, היינו – למעלה מחודש וחצי אחרי חלוף המועד האחרון להגשתה.

(ג) להשתהות זו לא ניתן כל הסבר ממשי בבקשה שבפניי. המבקשים טוענים, כי גם אחרי מתן ההחלטה נשוא ההליך שבפניי הליך הבזיון נמשך, בנושאים אחרים בהם הוחלט בפסק הדין המקורי. ההכרעה בהליך הביזיון היתה ביום 16.4.2001, ונמסרה לידי המבקשים ביום 28.4.2001.

ברם, בכך אין כדי להוות עילה למתן ארכה במקרה זה. אין המדובר בעניין שבפניי בהחלטת בינים, אשר המועד לערעור עליה התגבש עם מתן פסק הדין שסיים את הליך הביזיון. העניין שבפניי הופרד משאר העניינים נשוא בקשת הבזיון על ידי בית משפט השלום בחיפה, וניתנה בו החלטה עצמאית ביום 10.8.2000. החלטה זו הייתה ועודנה פסק דין חלקי לכל דבר ועניין. בהתאם לכך אף פעלו המבקשים, אשר הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור בזכות כנגד החלטה זו. אף בית המשפט נהג בה כפסק דין, בדחותו את הערעור עליה בשבתו בהרכב של שלושה שופטים.

דברים אלה מלמדים כי היה גם היה צורך בבקשה להארכת מועד בנסיבות העניין, ועל כן לא היה לכותרת הבקשה, בדבר "קביעה שאין בה צורך", על מה שתסמוך. דומה, כי גם טעות בדין לעניין מהות החלטת בית משפט השלום מיום 10.8.00 כפסק דין חלקי אין ולא יכולה להיות כאן, בהעדר טענה לטעות כזו, ומה גם שהמבקש 2, שהוא בא כוח המבקשים, הינו עורך דין.

(ד) העובדה שהכרעת בית משפט השלום בעניינים האחרים שבבקשת הביזיון ניתנה אחרי שבית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים, בפסק הדין נשוא הבקשה שבפניי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הבקשה לארכה. כאמור, העניינים השונים שנדונו בהליך הביזיון הופרדו, ועלו על מסלולים דיוניים נפרדים. בנסיבות העניין גם לא נוצר מצב של 'הליך תלוי ועומד', אשר יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד. גם אם ערערו המבקשים על ההחלטה של בית המשפט השלום מיום 16.4.2000 (ולא מצאתי העתק מהודעת ערעור כזו בתיק), הרי שערעור כזה הוגש לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט העליון אין

הליך תלוי ועומד אליו עשויה בקשת הרשות לערער שבפניי להצטרף.

(ה) אשר לטענה כי המבקשים מנסים לקדם הליכים בוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה, על מנת שזו תאשר שינוי יעוד, הרי שאין בכך כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת בפניי. יש לזכור. המדובר בהליך אזרחי שניזום בשנת 1992. הזוכים קיבלו פסק דין המקבל את תביעתם בשנת 1998. נראה לי כי בנסיבות העניין היה למבקשים בפניי די והותר זמן על מנת להסדיר את מתן האישורים התכנוניים הנדרשים. זאת ועוד, מן הבקשה שבפניי עולה כי הליכים אלה טרם הושלמו גם היום. אין בבקשה שבפניי כל טיעון הקושר את השלב בו מצויים הליכים אלה עם העיתוי של הגשת הבקשה שבפניי, או מסביר כיצד תרמו אותם הליכים להגשת הבקשה שבפניי באיחור. משכך, לא ברור כיצד יכול עניין זה להוות טעם בעל משקל שיצדיק את הארכת המועד המבוקשת.

(ו) אשר לטענות בדבר סיכויי הבקשה למתן רשות לערער, מעיון בבקשה ובפסקי הדין של שתי הערכאות הקודמות לא עולות לכאורה טענות ממשיות בדבר שאלות בעלות חשיבות כללית המתעוררות בהליך שבין שני הצדדים. אותם הדברים אמורים גם בטענה לעניין האישור שקיבלו המבקשים מאת הג"א. בעניין זה טוענים המבקשים לפירוש מוטעה של בית משפט קמא לעניין תוקפו של אישור זה. ברם, ברגיל אין טענה מסוג זה מהווה עילה ממשית למתן רשות לערער על פסק דין בפני ערכאת ערעור שנייה.

בכל מקרה, נראה לי כי נוכח אורך האיחור של המבקשים, והעדר כל הסבר ממשי לו, אין לסיכויי ההליך משקל רב במקרה זה, ועל כן אף לו סברתי כי המדובר בסיכויים ממשיים, ספק בעיני אם היה מקום להעתר לבקשה שבפניי.

סופם של דברים, החלטתי לדחות את הבקשה שבפניי. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בהליך שבפניי בסך 2,500 ש"ח.