רע"א 4448/98 שמעון ביטון נ. אלי שני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט רביד) בע"א 4211/98, בה נדחה ערעורם של המבקשים על הארכת מועד שניתנה למשיבים להגיש בקשה לביטול פסק בורר.

1.בין הצדדים התנהלה בוררות. ביום 7.7.96 ניתן פסק הבורר. בעקבות הפסק פתחו המשיבים בשורה של הליכים שתכליתם להביא להבהרת פסק הבורר, לתיקונו או לביטולו. בעקבות החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 9074/96). הבקשה נדחתה, אך נקבע, כי הדרך הדיונית הפתוחה בפני המשיבים היא זו של בקשה לביטול פסק הבוררות. בהתאם נקבע, כי המשיבים יכולים "להגיש בבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות בצירוף בקשה להאריך לו [למשיבים] את המועד להגשתה שתהא נתמכת בתצהיר".

2.המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות וכן בבקשה להארכת מועד. בית המשפט (כבוד הרשמת וכסלר) קיבל את הבקשה להארכת מועד. נקבע, כי ספק אם הוכיחו המבקשים את קיומם של טעמים מיוחדים. אולם, נוכח ההחלטה ברע"א 9074/96, שפתחה בפני המשיבים את הדרך לפנות לבית המשפט המחוזי, וכן לאור העובדה שהמשיבים לא ישבו בחיבוק ידיים מאז ניתן פסק הבורר, הוחלט כי יש מקום להאריך את מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הבורר.

3.ערעורם של המבקשים על החלטת הרשמת נדחה. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על נימוקיה של הרשמת וקבע, כי החלטתו של בית המשפט העליון ברע"א 9074/96 נועדה לפתוח למשיבים, שנקלעו לסבך דיוני, את דלתות בית המשפט. נקבע, כי הארכת המועד מוצדקת גם בנימוק שהמשיבים לא ישבו באפס מעשה בתקופה שקדמה לבקשה להארכת מועד.

4.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור זו בה חוזרים המבקשים על הנימוקים שהעלו בפני הערכאות קמא. המבקשים מדגישים את משך הזמן הארוך שחלף מאז ניתן פסק הבורר ועד הגשת הבקשה לביטול הפסק ולהארכת המועד, וטוענים כי לא הוכח קיומו של טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. נטען, כי אין לראות בהחלטה ברע"א 9074/96 משום המלצה או הנחיה לקבל את הבקשה להארכת מועד, אלא רק ציון אפשרות שהיתה פתוחה בפני המשיבים אך הם נמנעו מלבחור בה. עוד נטען, כי העובדה שהמשיבים בחרו בהליך שאינו מתאים ובשל כך החמיצו את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, אין בה כדי להוות טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. לבסוף נטען, כי אין להאריך את המועד גם משום שהמשיבים שפנו לביטול פסק הבורר, פעלו לביצועו של הפסק בשורה של צעדים שנקטו. מסיבות אלה נטען, כי יש להעניק למבקשים רשות ערעור.

5.לאחר בחינת טענותיהם של המבקשים נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. הבקשה מבוססת כל כולה על נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה ועל הגלגולים השונים שעבר הסכסוך בין הצדדים. נסיבות אלה, כמו גם נימוקיהם של המבקשים, עמדו לנגד עיניהן של הערכאות קמא ושימשו בסיס להחלטתן. הלכה פסוקה היא, כי אין בית משפט זה מעניק רשות ערעור שניה, אלא במקרים המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית החורגת מנסיבותיו של המקרה הבודד. שאלות שכאלו אינן מתעוררות במקרה זה (וראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית.