רע"א 4450/17 סולימן אבו עיד נ. מחמוד עאסי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' סטולר ) מיום 18.5.2017, אשר דחה את בקשת המבקש להורות על סיום הליך ביזיון בית המשפט שנקטו נגדו המשיבים.

1.

ביום 26.4.2011 הגיש המשיב 1 (להלן: המשיב ), ראש המועצה המקומית כפר ברא, תביעת לשון הרע נגד המבקש לבית המשפט המחוזי. בפסק-דינו מיום 9.3.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה בקובעו כי המבקש אכן הוציא לשון הרע על המשיב, והורה על מתן שלושה סעדים: (א) פיצוי בסך 60,000 ש"ח (להלן: החלק הכספי ); (ב) פירסום מודעה בעיתון "כל אלערב" על אודות פסק הדין ותוצאתו; (ג) משלוח מכתבים (שנוסחם זהה לנוסח המודעה) למספר נמענים (סעדים ב' ו-ג' יכונו להלן: החלק האופרטיבי ). ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין לבית משפט זה נמחק ביום 6.10.2013 מחמת אי תשלום אגרה ואי הפקדת עירבון (ע"א 3964/13), אך המבקש לא מילא אחר החלק האופרטיבי של פסק הדין, וביום 7.9.2015 עתר המשיב לבית המשפט המחוזי לחייבו לציית לחלק זה בהתאם ל סעיף 6 ל פקודת ביזיון בית משפט (להלן: הליך הביזיון ). ביום 22.12.2015 הורה בית המשפט המחוזי כי אם המבקש לא יבצע את החלק האופרטיבי עד ליום 5.1.2016 יושת עליו קנס בסך של 300 ש"ח לכל יום שיחלוף. כמו כן הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע החלק הכספי של פסק הדין (תיק מספר: 08-16995-13-6).

2.

ביום 26.1.2016, ניתן לבקשת המשיבים צו כינוס לנכסי המבקש (הכולל הוראה בדבר עיכוב ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו) ועו"ד עמיד מח'ול מונה כנאמן לנכסיו (פש"ר 40690-12-15) (להלן: הנאמן ). כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום 1.11.2016, הוכרז המבקש פושט רגל.

ביום 8.6.2016, בתום הדיון בהליך הביזיון התייחס בית המשפט המחוזי להליך פשיטת הרגל שנקטו המשיבים והורה כדלקמן:

"ביצוע פסק הדין כרוך בהוצאת כספים אם כי הוצאת כספים מינימאלית. הנתבע [המבקש] אמור לבצע שני דברים: אחד, לפרסם הודעה בעיתונות היומית והשני, לשלוח מכתבים בנוסח שנקבע בפסק הדין בדואר רשום. משלוח המכתבים כרוך בהוצאה מינימאלית וגם הוצאה זו לא טרח הנתבע להוציא. כך גם מתגובת בא כוחו עולה כי אין לנתבע כל כוונה לבצע את פסק הדין. היה זה מן הראוי בשלב זה לאכוף אותו במאסר אך באופן פורמאלי משהפך הנתבע לפושט רגל אין הוא רשאי להוציא כספים ללא אישור הנאמן.

אשר על כן, יש מקום לפנות לנאמן אשר ישקול הקצאת כספים מן התיק לצורך ביצוע פסק הדין .

בשלב הראשון יש לשקול שחרור כספים מעטים על מנת לשלוח את המכתבים בדואר רשום בהתאם לפסק הדין, וכן יש לשקול הקצאת כספים לצורך פרסום בעיתון. היה כי יוקצו הכספים כאמור והנתבע יעמוד בסירובו ולא יבצע את פסק הדין כי אז נוכח העובדה שהקנס לא הביא אותו לבצע את פסק הדין לא יהיה מנוס אלא לאכוף אותו במעצר" (ההדגשה שלי).

3.

ביום 20.6.2016 עתר המבקש לסיום הליך הביזיון בטענה כי "אין בקופת הכינוס כספים" ומשכך "לא ניתן לקיים את פסק הדין". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 16.8.2016 בקובעו כי:

"אין מקום לבטל את הקנס שהוטל כדין מכח פקודת ביזיון בית המשפט עובר להכרזתו של המבקש (הנתבע) כפושט רגל. כך גם אינני רואה מקום לקבוע כי הסתיים ההליך של ביזיון בית המשפט [...] יש להעביר את הבקשה למנהל המיוחד אשר יודיע לבית המשפט האם יש בקופת הכינוס כספים למשלוח מכתבי התנצלות לתובע [המשיב] בתיק העיקרי וכספים לפרסום ההתנצלות בעיתונות היומית בהתאם לפסק הדין".

4.

ביום 19.3.2017 הגישו המשיבים לבית המשפט של פשיטת רגל בקשה לתשלום הוצאות ביצוע החלק האופרטיבי של פסק הדין מתוך כספי קופת הכינוס, אך בית המשפט של פשיטת רגל (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ' ) דחה את הבקשה ביום 7.5.2017, וקבע כי "בשים לב לכך שפסק הדין שניתן לטובת המבקשים [המשיבים] עילתו לפני מתן צו הכינוס, לא ניתן לחייב את קופת הכינוס בהתחייבויות החייב כלפי נושה ספציפי והדבר עלול להיחשב כהעדפת נושים". ביום 11.5.2017, בהתבסס על החלטה זו, שב המבקש והגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על סיום הליך הביזיון. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 18.5.2017 וקבע כי:

"לעת הזו לא ניתן לגבות כספים מהמבקש בשל הליכי פשיטת הרגל. יחד עם זאת, יתכן שמצבו של המבקש ישתנה בעתיד ולכן אין מקום לעת הזו להורות על סיום הליך הביזיון".

5.

מכאן הבקשה שלפניי בה שב המבקש על טענתו לפיה הליך הביזיון התייתר וכי יש להורות על סיומו. זאת, לטענת המבקש, בהינתן הליך פשיטת הרגל שמתנהל בעניינו, בהינתן העובדה שפסק הדין קדם לצו הכינוס ומהווה חוב בר תביעה "הנכנס לתיק הפש"ר", ובהסתמך על החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 7.5.2017 שדחה את בקשת המשיבים להוציא כספים מקופת הכינוס לשם ביצוע החלק האופרטיבי של פסק הדין. המבקש מוסיף ומלין על כך שבית המשפט המחוזי נתן את החלטתו מבלי שאפשר לו להגיב לתשובות המשיבים.

6.

המשיבים, הנאמן והכונס הרשמי מתנגדים לבקשה וסומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בתשובותיהם נטען כי החלק האופרטיבי של פסק הדין, בגינו ננקט הליך הביזיון, לא ניתן לעיכוב לפי סעיפים 20 ו-22 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ), שכן אינו מהווה "חוב בר תביעה" לפי סעיפים אלו. עוד נטען, כי עלות ביצוע החלק האופרטיבי של פסק הדין (ובפרט עלות שליחת המכתבים) היא מזערית וכי אין לראות בהוצאתה מקופת פשיטת הרגל משום העדפת נושים. הנאמן מדגיש בהקשר זה כי צו הכינוס לא הפך את המבקש לחסר יכולת לנהל את חייו ובאפשרותו להשתמש בכסף שנותר בידיו לצורך ביצוע החלק האופרטיבי של פסק הדין. הכונס הרשמי מוסיף כי לגישתו בכל מקרה לא ניתן להטיל על המבקש סנקציות מכוח פקודת ביזיון בית המשפט ככל שאכיפת הסעד מצריכה הוצאת כספים "משמעותיים" על ידי החייב ולפיכך הוא מציע שבכל הנוגע לסעד מכתבי ההתנצלות הליכי הביזיון יימשכו ואילו בכל הנוגע לסעד הפרסום בעיתון ובאתר האינטרנט יושהה ההליך. עם זאת, סבור הכונס הרשמי כי בשים לב לכך שהמשיבים שביקשו את אכיפת הסעד הם הנושים העיקריים של המבקש (כ-80% מהנשייה) אשר חלק מהחוב כלפיהם הוא בדין קדימה, וכן בהינתן העובדה שמדובר בסעד הכרוך בהוצאה כספית של 1,500 ש"ח המצויים בקופת פשיטת הרגל יש להפנות את הצדדים לבית המשפט של פשיטת הרגל לעיון מחדש בהחלטתו מיום 7.5.2017, על מנת שניתן יהיה להגשים את תכלית הליך הבזיון.

7.

דין הבקשה להידחות.

בין אם קיום החלק האופרטיבי של פסק הדין מהווה חוב בר תביעה המצדיק את עיכוב ההליכים נגד המבקש ובין אם לאו, בנסיבות העניין לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו המאוזנת של בית המשפט המחוזי לפיה בשלב זה ניתן להסתפק בהשהיית ההליך ולא בסיומו, שכן לא מן הנמנע כי בעתיד יהיה באפשרותו של המבקש לבצע את החיובים האופרטיביים שהוטלו עליו בפסק הדין. זאת, בין היתר, בשים לב לעובדה שלמבקש אין הסבר כלשהו לכך שבמשך כארבע שנים הוא נמנע מלשלוח עשרה מכתבים בעלות של שקלים בודדים לכל מכתב ולקיים בכך ולוּ חלק מחיוביו על פי פסק הדין. לבסוף, גם אם היה מקום ליתן למבקש הזדמנות להגיב לתשובת המשיבים בטרם קבלת ההחלטה נושא הבקשה ( תקנה 241(ג1) ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984), משהעלה המבקש את כל טענותיו בבקשה דנן, לא מצאתי כי הפגיעה בזכותו הדיונית הובילה במקרה דנן לפגיעה בזכות מהותית עד כי יש מקום לביטול ההחלטה (השוו למשל: רע"א 2042/15

הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים נ' מצדה פרנצ'יסז בע"מ , פסקה 6 (3.6.2015)).

הבקשה נדחית, אפוא.

המבקש יישא בשכר טרחת הנאמן בסך 1,500 ש"ח, בשכר טרחת הכונס הרשמי בסך 1,500 ש"ח ובהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך-דינם בסך 1,500 ש"ח.