רע"א 4467/06 קלרה אלראי נ. חניתה פדהצור

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י' זפט) בה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו זמני המצהיר, כי למבקשים, שהינם בני-זוג, יש זכות עיכבון בבית ברמת השרון בו הם מתגוררים ושהמשיבה הינה בעליו.

2.המשיבה הינה הבעלים הרשומים של בית פרטי ברמת השרון (להלן - הבית). היא השכירה את הבית למבקשים בשנת 1996. בשנת 1997 נחתם בין המבקשת לבין המשיבה הסכם למכירת הבית (יוער, כי המבקש לא היה צד להסכם המכר, אך היה ערב להתחייבויותיה של המבקשת). המבקשת שילמה כ- 80% מן התמורה שהיה עליה לשלם בגין המכר, ואז חדלה מלשלם. המשיבה הודיעה למבקשת על ביטול ההסכם ודרשה כי תפנה את הבית. משלא נענתה המבקשת לדרישה זו, הגישה המשיבה בשנת 1999 תביעה לסילוק יד נגד המבקשים לבית משפט השלום. המבקשת אף תבעה פיצוי כספי מן המבקשים, בין היתר, מכוח הוראות הסכם ה שכירות שנחתם בינה לבין המבקשים (לפי הוראות הסכם המכר, נותר הסכם השכירות בתוקף עד להשלמת עסקת המכירה וזו כאמור לא הושלמה). בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבה (ביום 19.1.04), קבע כי הסכם המכר בוטל כדין והורה על סילוק ידם של המבקשים מהנכס. כן קבע בית משפט השלום, כי על המבקשים לשלם למשיבה דמי שכירות מהמועד שבו חדלו לשלם דמי שכירות ועד למועד הגשת התביעה לסילוק יד. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה נדחה (ביום 5.2.06), ופסק הדין הפך חלוט, אך המבקשים לא פינו את הבית. המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין. המבקשים הגישו בקשה לביטול ההליכים למימוש חלקו הכספי של פסק הדין מן הטעם שמשבוטל הסכם המכר חייבת המשיבה להשיב להם את הכספים ששילמה המבקשת על חשבון רכישת הבית. סכום זה עולה, לטענת המבקשים, על הפיצוי שנפסק למשיבה בבית משפט השלום. המבקשים אף הגישו לבית-משפט השלום ביום 4.4.06 תביעה כספית נגד המשיבה להשבת הכספים האמורים. בגדרה של תביעה זו ביקשו המבקשים כי יינתן צו זמני המצהיר כי קיימת להם זכות עיכבון בבית וכי אינם צריכים לפנותו, אלא לאחר שתשיב להם המשיבה את הכספים ששילמה המבקשת בגינו. בית משפט השלום הורה על העברת הבקשה לסעד זמני לבית המשפט המחוזי. המבקשים שבו והגישו בקשתם לבית המשפט המחוזי ויחד עימה הגישו תביעה לסעד הצהרתי לפיו קיימת להם זכות עיכבון בבית.

3.בית המשפט המחוזי קבע כי זכותה של המשיבה לקבל לידיה את החזקה בבית עוגנה בפסק דין חלוט של בית משפט השלום. הוא סבר כי משלא העלו המבקשים טענתם בדבר זכות עיכבון בבית משפט השלום, ומשלא הותנה צו סילוק היד בתנאי כלשהו, אין בטענת המבקשים בדבר חוב כספי כדי להעמיד להם הגנה מפני הליכי הפינוי. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי סיכוייהם של המבקשים להצליח בתביעתם לסעד הצהרתי הינם נמוכים ודחה את בקשתם לסעד זמני. כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. יחד עם בקשה זו הגישו המבקשים גם בקשה למתן סעד זמני בערעור.

4.המבקשים מציינים כי חובת ההשבה הנובעת מביטול חוזה הינה הדדית ומכאן טענתם, כי כל עוד לא השיבה לידיהם המשיבה את הכסף ששילמה המבקשת, עומדת להם זכות לעכב בידם את הבית. לעניין מאזן הנוחות טוענים המבקשים, כי אם לא יושבו לידיהם הכספים ששולמו, לא יוכלו לממן מקום מגורים חלופי העונה על צרכיהם. המשיבה - שהגישה תשובה לבקשה לסעד זמני - סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. היא מוסיפה, כי זכות העיכבון אינה עומדת לחייב שהפר הסכם. כן היא טוענת כי אינה חייבת למבקשים מאום. לטענתה, המבקשים חייבים לה לא רק את הכספים שנפסקו לטובתה בפסק דינו של בית משפט השלום, אלא גם דמי שכירות ממועד הגשת תביעתה (שנת 1999) ועד היום וכן סכומים נוספים ששיעורם הכולל עולה על שיעור כספי ההשבה. לעניין מאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי המבקשת מימנה את רכישת הדירה, ברובה, באמצעות הלוואה בנקאית, ולא עמדה גם בתשלומי ההחזר של אותה הלוואה. הבנק המלווה העמיד את מלוא ההלוואה לפירעון, ומשלא נפרעה על ידי המבקשים הפנה דרישתו כלפי המשיבה (בהתאם להתחייבות שנתנה המשיבה לבנק בעת מתן ההלוואה למבקשים, כי במקרה של ביטול המכר יהא עליה להחזיר לבנק את כספי ההלוואה). המשיבה מציינת, כי היא אינה יכולה לעמוד בהחזר ההלוואה מבלי למכור את הבית ועל מנת שתוכל למוכרו נדרש פינויים של המבקשים.

5.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בבקשה לסעד זמני בערעור ובתשובה לזו האחרונה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. טענתם של המבקשים בדבר זכות עיכבון אינה טענה פשוטה, אולם קיים טעם רב בתשובתה של המשיבה לפיה היה על המבקשים להעלות טענה זו כבר במסגרת התביעה לסילוק יד. כמו כן, טענותיה של המשיבה בדבר הכספים הנוספים שחייבים לה המבקשים מעבר לאלו שנפסקו בבית משפט השלום, הינן בעלות משקל נכבד. כאמור, מתברר גם כי יש להשיב לבנק, שהעניק למבקשים הלוואה, חלק ניכר מכספי התמורה ששולמו בגין הבית. לפיכך, גם אם יושבו כספים אלה לידי המבקשים, הם יידרשו להעבירם לבנק, ולא יוכלו לעשות בהם שימוש כדי למצוא מקום מגורים חלופי. בהקשר זה אציין כי המבקשים לא טרחו לצרף לבקשתם לסעד זמני (בבית משפט זה ובבית משפט קמא) אסמכתא כלשהי המבססת טענתם בדבר חוסר יכולת כלכלית למצוא מקום מגורים חלופי - ולו בשכירות. מטעמים אלה כולם, לא מצאתי לנכון לקבל את בקשת רשות הערעור והיא נדחית.

6.משנדחתה בקשת רשות הערעור אין צורך להידרש לבקשה למתן סעד זמני בערעור. המבקשים ישאו בשכר טרחה בסך 15,000 ש"ח.