רע"א 4469/99 אזברגה שיחדה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 91326/99, מיום 24.6.99, מפי כבוד השופט ד' בר-אופיר, אשר אישר את החלטתו של בית משפט השלום ברמלה, בב"ש 2158/99, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ב30.5.99- הוגש כנגד העורר ושני בניו כתב אישום, בת"פ 2168/99, בבית משפט השלום ברמלה. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו19- לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973- (להלן: פקודת הסמים) והחזקת חצרים, לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים. על פי כתב האישום, בתאריך 18.3.99 הגיע סוכן משטרתי (להלן: הסוכן) לביתו של העורר, נפגש עם בנו של העורר, סולימאן, וביקש לקנות ממנו סם. סולימאן קישר טלפונית את הסוכן עם אחיו, עיסאם. הלה מסר לסוכן, כי לא יוכל להגיע, והפנה אותו לסולימאן לשם רכישת הסם. בהמשך סיכמו הסוכן וסולימאן את פרטי העסקה, ובעוד סולימאן נכנס לבית כדי להביא את הסם, קיבל העורר את הכסף מידיו של הסוכן. העורר נכנס לביתו וכעבור מספר דקות יצא ומסר לידי הסוכן שקית המכילה הרואין ומנת סם נוספת.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית משפט השלום ברמלה, בב"ש 2158/99, בקשה למעצרם של העורר ושני בניו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בית משפט השלום, מפי סגן הנשיא ש' ברוך, קיבל את הבקשה, והורה על מעצרם. בפסק דינו מנמק בית המשפט את החלטתו, בכל הנוגע לעורר, בקובעו, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת בדמותה של קלטת וידאו בה מונצחת עסקת הסמים, בקלטת אודיו המתעדת שיחה עם הסוכן, בעדותו של הסוכן ובעדות השוטר. בית המשפט הוסיף והתייחס לטעותו של הסוכן בהודעתו הראשונה במשטרה בה כינה את העורר בשם "איברהים טאוויל", שם, שהוא כינוי של אדם אחר שאף אותו הכיר הסוכן. טעות זו תוקנה בהודעותיו המאוחרות יותר, והסוכן אף נתן לכך הסבר אשר לא נסתר באותו שלב. בית משפט השלום ציין בהחלטתו, כי בשלב זה אין בית המשפט בוחן את מהימנות עדות הסוכן לגופו של עניין. בית המשפט הורה על מעצרו של העורר בהסתמכו על השיקולים הבאים: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספקת; ממצאו לפיו חזקת המסוכנות לא נסתרה; עברו הפלילי של העורר, הכולל גם עבירות סמים (אם כי לצריכה עצמית); והעדרה של חלופת מעצר.

3.על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 91326/99, שם טען העורר להעדר תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. בהתייחסו לפגמים עליהם הצביע סניגורו של העורר קבע בית המשפט כי לצורך דיון זה די בהסברים שניתנו על-ידי הסוכן כדי להניח את דעתו של בית המשפט, וכי אין בטעויות הסוכן כדי לערער את התשתית הראייתית הלכאורית הדרושה למעצר עד תום ההליכים. בהמשך התייחס בית המשפט לאפשרות של חלופת מעצר וקבע:

שקלתי חלופה למעצר לכל אחד מן הנאשמים ונראה לי שאין מקום להקל עמם בנושא זה. הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון מורה לנו כי כאשר מדובר בעבירות של סחר בסמים, הפצתם ואספקתם אין ב"תחליף מעצר" כדי לענות על דרישות העניין הציבורי התובע החזקה במעצר, ואין לנקוט בתחליף כזה כלפי אלה המואשמים בעבירות אלה, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (השופט י' קדמי בש"פ 1193/95 פלוני (קטין) נ' מ"י

דינים עליון ל"ט 476). החלופה למעצר, בתנאים של מעצר בית המלא, אמורה למנוע מעבריינים לבצע עבירות. אולם חלופה למעצר בתנאים האמורים, כשהיא נובעת מעבירות סמים, מחטיאה את מטרתה באופן ברור. הטעם לכך הוא שאין דבר אשר יכול למנוע מסוחר סמים לעסוק במלאכתו דווקא בתנאים "אידיאליים" כאלה, שבהם ציבור לקוחותיו יודע שתמיד ניתן יהיה למצוא את הסוחר בביתו, או במקום אחר בו הוא שוהה במסגרת החלופה שהוטלה עליו. הניתוק המיידי של סוחרי הסמים מלקוחותיהם מצדיק ומחייב מעצר בית מלא בלא תנאים חלופיים.

נוכח הנמקתו זו, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי דין הערר להידחות. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערר זה.

4.לפניי שב בא-כוח העורר וטען, כנגד קיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספקת. בא-כוח העורר הצביע על סתירות הקיימות, לטענתו, בעדויות הסוכן והשוטר, ואשר יש בהן כדי ללמד כי זיהויו של העורר כמי שמכר את הסם בעסקה נשוא כתב האישום היה שגוי. כן נטען, כי גם מן המצולם בקלטת הוידאו לא ניתן להסיק באופן ודאי שהעורר מכר סמים לסוכן, שכן בדיקת הסם ושקילתו לא צולמו. בא-כוח העורר הוסיף, כי אפילו אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת, יש להתחשב בכך שמועד תחילת המשפט נקבע ליום 15.9.99, והמשפט עתיד להתארך זמן רב.

5.מנגד טען בא-כוח המדינה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים. לטעמו, למשיבה מספר ראיות המפלילות, לכאורה, את העורר: עדות הסוכן, המזהה את העורר בהודעותיו המאוחרות והמספק הסבר לטעותו בהודעתו הראשונה במשטרה; עדותו של השוטר; וקלטת הוידאו, אשר על אף העדר תיעוד שקילת הסם, ניתן ללמוד ממנה על קיום עסקת הסמים בין העורר לבין הסוכן. כן טען בא-כוח המשיבה, כי על פי הפסיקה, כאשר העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות של סמים מרחיק בית המשפט את הנאשם מביתו. הטעם הוא שביתו של נאשם, שקיים בביתו תחנה לחלוקת סמים, אינו יכול לשמש תחליף מעצר ראוי. בא-כוח המדינה הוסיף וטען, כי קיים גם חשש לשיבוש הליכי משפט על-ידי העורר בהתחשב באיומים שהשמיע כלפי הסוכן, במהלך העימות ביניהם שערכה המשטרה.

בתגובה לטענה האחרונה הסביר בא-כוח העורר, כי לא היו בדברי העורר איומים של ממש, וכי יש לראות את דבריו כהתפרצות של כעס כלפי הסוכן, אשר טען כלפיו כי היה מעורב במעשים אשר העורר לא עשה.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כפי שצוין, כנגד העורר עומדות עדויות הסוכן והשוטר וקלטת הוידאו בה תועד האירוע. טענות בא-כוח העורר אינן מערערות את הראיות מן היסוד. וזאת יש לזכור, שאלת מהימנות הראיות תקבע על-ידי בית המשפט היושב בדיון גופו. לפיכך, קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים. המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, ולא מצאתי בחומר שלפניי, כי חזקה זו נסתרה.

אי לכך, הערר נדחה.