רע"א 4473/07 כרמל גנזאי נ. מדינת ישראל

המבקש, יליד 1953, שירת מעת גיוסו למשטרה בשנת 1974, כנשק, כראש חוליית ביקורת נשק, כמפקד בסיס ציוד, ומשנת 1991 כמפקד בסיס מזון במשטרה. במסגרת תפקידו האחרון עסק המבקש בהכנות לביקור רשמי של שר המשטרה והמפכ"ל בבסיס. יומיים לפני עריכת הביקור האמור חש המבקש לחצים עזים המלווים בצרבת קשה. הוא אושפז ביום 24.10.1992 ואובחן כמי שעבר התקף לב. בבדיקות שנערכו לו במהלך האשפוז נתגלתה אצל המבקש גם מחלת סוכרת מסוג 2.

המבקש תבע את המשיב להכיר בפגיעה הלבבית ובמחלת הסכרת כנכויות שנגרמו לו עקב שירותו. לטענתו, המדובר אמנם במחלות שקיננו בו מכבר, אולם הלחץ בו היה נתון בהכנות לביקור השר והמפכ"ל היה הטריגר לפריצתן.

המשיב הכיר בפגימה הלבבית של המבקש ככזו הקשורה עם תנאי השירות, אך שלל את ההכרה במחלת הסכרת כקשורה לתנאי השרות.

המבקש ערער על כך בפני ועדת הערר לפי חוק הנכים, ועררו נדחה.

נקבע, כי לא הוכח קיומה של אסכולה לפיה מתח ודחק (מהסוג לו טען המבקש) מהווים גורם למחלת הסוכרת מסוג 2. עוד נקבע, כי המערער לא הוכיח במקרהו הפרטני כי מחלת הסוכרת נגרמה עקב הפגימה הלבבית, אפילו אם זו התגלתה בסמוך לה. ערעור שהגיש על כך המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה אף הוא. בית המשפט (כב' השופטים ב' גילאור, א' רזי וא' שיף) קבע, כי יש לדחות את הערעור לא רק מנימוקיה של ועדת הערר, אלא אף מהפרטים העולים מהמסמכים הרפואיים וחוות הדעת שניתנו בעניינו של המבקש בעבר. מהם עולה כי המערער סבל עוד קודם לאירוע ממשקל עודף ומטרשת כלילית עם גורמי סיכון של סוכרת, וכי לא הונחה תשתית ראיה כלשהי הקושרת את התגלות המחלה עם תנאי שירותו.

עתה עותר המבקש לרשות לערער בבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, ניתנו הלכות סותרות בבתי המשפט המחוזיים בסוגיה זו אותן יש לברר במסגרתו של ערעור נוסף. בפרט מציין המבקש את ההתייחסות השונה בועדות הרפואיות ובהחלטות בתי המשפט לחוות הדעת של "הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי – סיכום והמלצות" מיום

28.7.096.

2.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב על נספחיהן, החלטתי לדחות את הבקשה.

החלטות קצין התגמולים וועדת הערר ופסק הדין של בית המשפט המחוזי מתבססים כל כולם על הממצאים והמסקנות הרפואיים שהובאו בפניהם. זאת לעניין הגורמים להיווצרות מחלת הסכרת מסוג 2 בכלל ולנסיבותיו הגופניות והבריאותיות של המבקש בפרט. חוות הדעת הרפואית שהגיש המבקש מטעמו (של הד"ר שחאדה) לא נסמכה ביסודה על קיומה של "אסכולה" נוגדת במדעי הרפואה. וגם זאת. לא הונח יסוד להוכחת מצב דחק חמור וקיצוני בשירותו של המבקש, שניתן היה לתלות בו את התגלות מחלת הסכרת. המדובר היה במחלה שקיננה בו משכבר הימים, אשר דבר קיומה (משכבר) נתגלה במהלך הבדיקות הרפואיות שנערכו לו שעה שאושפז עקב האירוע הלבבי. ממצא זה נתמך כדבעי בהיסטוריה הרפואית והקונסטיטובית של המבקש, כפי שעמדו על כך הערכאות קמא בהחלטותיהן המפורטות.

עניין לנו במקרה זה בקביעת ממצאי עובדה ורפואה מובהקים על ידי הועדה הרפואית, בניתוחם ואישורם על ידי ועדת הערר ובניתוח נוסף שנערך על ידי בית המשפט המחוזי.

הבקשה שבפני אינה מעלה איפוא סוגיה משפטית עקרונית או חדשנית, אלא תחומה היא כל כולה בד' אמותיו של מקרהו הספציפי והפרטי של המבקש. בכאלה – לא תינתן רשות לערער בגלגול שלישי של ההליכים.

לאור זאת, אני דוחה את הבקשה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.