רע"א 4475/15 עזבון חליל אברהים חוגיראת נ. וידאד טאהא

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל , ב' טאובר ו ת' שרון נתנאל ) מיום 28.5.2015 בע"א 54416-03-15 בגדרו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת פ' לוקיץ' ) מיום 9.2.2015.

2.

עסקינן בתביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) לבית משפט השלום בקריות, בה תבעה את פירוק השיתוף במקרקעין בשטח של 22,625 מ"ר מאדמות משגב (להלן: המקרקעין ) שהיו רשומים במרשם המקרקעין על שם המבקש 1, אשר המבקשים 4-2 הם יורשיו על פי דין, ועל שמם של המשיבים 3-2 (הנתבעים 6-5 בהליך בבית משפט השלום, שלא צורפו כבעלי דין בערעור לבית המשפט המחוזי). בית משפט השלום קבע כי לקידום הליך פירוק השיתוף יש להכריע בשאלת הזכויות במקרקעין. ביני לביני הגיש המבקש 3 תובענה לבית המשפט המחוזי לפסק דין הצהרתי שייקבע את הזכויות במקרקעין. ביום 19.2.2009 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה בית משפט השלום יידון בכל השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ככל שיידרש לצורך הכרעה בתביעה לפירוק השיתוף.

1.

בפסק דינו החלקי מיום 9.2.2015 קבע בית משפט השלום את מצב הזכויות במקרקעין לצורך הליך פירוק השיתוף. בית המשפט קבע כי רישום הזכויות במקרקעין אינו תואם את מצב הזכויות האמיתי, ואולם אי-ההתאמה אינה נוגעת לזכויות המשיבה, וכי למשיבה בעלות ב- 1,411.5 מ"ר מהמקרקעין (847/13611 חלקים), כרשום במרשם המקרקעין. בית המשפט קבע כי המבקשים לא הרימו את נטל ההוכחה הרובץ עליהם בשעה שטענו כי המרשם שגוי לענין זה, ודחה את טענתם כי מי שהעבירו את זכויותיהם במקרקעין למשיבה לא יכלו לעשות כן, מאחר שאביהם מכר את זכויותיו קודם לכן, בשנת 1985, למבקש 3.

2.

ביום 15.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך שקבע כי המבקשים לא הצליחו להרים את הנטל הכבד ולהוכיח שרישום זכויות המשיבה במרשם המקרקעין שגוי, וכי אין הצדקה להתערבות בממצאי העובדה שנקבעו או במסקנה המשפטית הנובעת מהם.

3.

בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים, בתמצית, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא קבע כי הייתה התחייבות לביצוע עסקה במקרקעין, שכן קיימת לדבריהם תשתית מוצקה לביסוס קיומה של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין אף בלא קיומו של מסמך בכתב.

4.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. חרף ניסיונם של המבקשים לעטות לטענותיהם נופך משפטי, הן אינן מעוררות כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

5.

סוף דבר: הבקשה נדחית.