רע"א 4482/98הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ. גבעת חן מושב עובדים להת

האגודה המשיבה (להלן: המושב) ניהלה חשבון עובר ושב בסניף רעננה של המבקש (להלן: הבנק). החשבון היה פעיל עד לתאריך 22.6.93 ולאחר מכן נותרה בו יתרת חובה. הבנק הגיש תביעה כספית כנגד המושב בגין יתרת החובה. במקביל נקבע כי יש לדון בחוב המושב לבנק בפני משקם, כאמור בחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב1992- (להלן: החוק). הבנק כפר בסמכות המשקם לדון בעניין ולא התייצב לדיון בפניו. טענת הבנק הייתה כי הואיל וחשבון המושב אצלו הוסיף להיות פעיל גם לאחר התאריך 31.12.91, הרי שיתרת החובה שנותרה בחשבון מהווה חוב חדש של המושב הנובע מאשראי שוטף שניתן לו על-ידי הבנק, ולפיכך איננה נכללת בהגדרת "חוב בסיסי" או "חוב כולל" על-פי החוק ואין נתונה למשקם הסמכות לדון בה.

המשקם (עורך-הדין אליהו בן ישראל) דחה את טענת הבנק בעניין העדר סמכותו ונתן החלטה שבה נקבעה זכותו של המושב להפחתת החוב כך שיתרת חובו לבנק הועמדה על אפס.

על החלטה זו ערער הבנק לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא משה טלגם) דחה אף הוא את טענות הבנק בדבר העדר סמכות המשקם לדון בתביעה. נקבע, כי הבנק הודה לכאורה בקיומה של יתרת חובה ביום הקובע לגבי החוב הבסיסי (31.12.89) וכן בקיומה של יתרת חובה ביום הקובע לגבי החוב הכולל (31.12.91). מכאן, שהשאלה שנותרה לדיון הינה אם יתרת החובה שלא נפרעה לאחר ה31.12.91- עודנה מהווה חלק מן החוב הכולל או שמא היא בגדר אשראי חדש שניתן למושב לאחר היום הקובע. ברם, שאלה זו היא שאלה עובדתית מובהקת שהמשקם הוא המוסמך לבררה. לגוף העניין מצא בית-המשפט המחוזי כי נפלה טעות מסוימת בהחלטתו של המשקם ולפיכך הוחלט להחזיר את הדיון אל המשקם על-מנת שזה יתקן את החלטתו.

הבנק לא ביקש לערער על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ביחס לסמכות המשקם לדון בתביעה והסכים, הלכה למעשה, לדיון המחודש בפניו. המושב, מצידו, הגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה ובקשתו נדחתה. הצדדים שבו איפוא והתדיינו בפני המשקם. הבנק טען כי אף אם בימים הקובעים היו למושב חוב בסיסי וחוב כולל, הרי שחובות אלו נפרעו כחלק מהמשך הפעילות בחשבון שלאחר היום הקובע, ויתרת החובה שנותרה בחשבון עם גמר הפעילות בו מהווה חוב חדש שאין להפחיתו. טענת הבנק נדחתה על-ידי המשקם. נקבע כי הבנק לא הוכיח את טענתו וכי החוב הבסיסי והחוב הכולל לא נפרעו במלואם ולפיכך זכאי המושב להפחתת החוב.

הבנק ערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על החלטתו השנייה של המשקם. ערעור הבנק נדחה. בית-המשפט המחוזי (השופטת רות שטרנברג-אליעז) קבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של המשקם ובמסקנותיו וכי הבנק לא הצליח להצביע על קיומה של אחת מעילות ביטול פסק המשקם הקבועות בסעיף 28 לחוק.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפניי, שבה חזר הבנק הן על טענותיו העקרוניות בדבר העדר סמכות המשקם לדון בחוב המושב והן על טענותיו בדבר פרעון החוב הבסיסי והחוב הכולל והיות חוב המושב חוב חדש שאין להפחיתו.

דין הבקשה להידחות. באשר לטענותיו העקרוניות של הבנק ביחס לסמכות המשקם ואופן הסיווג הנכון של חוב המושב, הרי שטענות אלו נדחו כאמור על-ידי המשקם עוד בהחלטתו הראשונה ומסקנתו זו של המשקם אושרה בפסק-דינו של סגן-הנשיא טלגם, שעליו, כאמור, לא ביקש הבנק לערער. מכאן, שהבנק כלל אינו רשאי לעורר טענה זו פעם נוספת בהמשך ההליכים המשפטיים בין הצדדים ואין מקום עתה להרשות ערעור בעניין זה. באשר לטענות הבנק בדבר פרעון החוב הבסיסי והחוב הכולל, מקובלת עלי במלואה מסקנתו של בית-המשפט המחוזי כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע המשקם ובמסקנות הנובעות מכך וכי הבנק לא הצליח להצביע על קיומה של אחת מעילות ביטול פסק המשקם הקבועות בחוק.

הבקשה נדחית. הבנק ישלם למושב הוצאות בקשה זו בסך 10,000 ש"ח.