רע"א 4489/00 שמעון בוסקילה נ. עירית קריית אתא

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד"ר ד' ביין), לפיה בוטל צו המניעה הזמני אשר אסר על המשיבה ועל מי מטעמה להיכנס לחלקה 64 בגוש 11022 (להלן: המקרקעין), ולבצע עבודות חפירה וקידוח בתחום המקרקעין.

המבקשים הנם הבעלים של המקרקעין מזה כ- 20 שנה. תכנית מתאר כ150/, אשר נכנסה לתוקף ביום 10.1.80, מאפשרת הרחבת הכביש המצוי ליד המקרקעין של המבקשים. ביום 31/1/00 שלחה הועדה המקומית אל המבקשים הודעה לפי סעיף 190(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק התכנון והבניה), ובה נאמר כי הועדה המקומית "מתעתדת להיכנס לאותו חלק של הקרקע המתוארת בתוספת שמותר לה להפקיע ללא תשלום פיצויים ולקנות בו חזקה". המבקשים הגישו תביעה לביטול הודעה זו, ולמתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה להיכנס למקרקעין ולקנות בהם חזקה או להפקיע כל חלק מהם, וכן לאסור על המשיבות לבצע עבודות סלילת כביש או הרחבתו בתחומי המקרקעין.

במסגרת זו הגישו המבקשים גם בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבות לבצע עבודת סלילת כביש או הרחבתו או עבודה אחרת הדרושה לשם כך. הם טענו, כי המשיבה מבקשת להפקיע רצועה של כשני מטרים מן המקרקעין, כך שביתם של המבקשים יוותר במרחק של כמטר אחד מן הכביש הסואן, והדבר יהווה מפגע בטיחותי עבורם, ויפגע באופן מהותי באיכות חייהם ובבריאותם.

2.בית המשפט המחוזי נתן צו מניעה ארעי האוסר כניסה למקרקעין וביצוע עבודות חפירה וקידוח שם, ואולם לאחר דיון שנערך במעמד הצדדים, הוחלט לבטל את הצו הארעי. בית המשפט קבע, כי לא הוכח - ולו לכאורה - כי העבודות מבוצעות בתוך שטח המקרקעין השייכים למבקשים ושאליו מתייחסת ההפקעה. בעקבות זאת - כך קבע בית המשפט המחוזי - שינו המבקשים את "נקודת הכובד" של עתירתם וביססו אותה על ההיבט התכנוני, לאמור, כי הכביש נסלל בלא שניתן היתר כדין לכך. בית המשפט ביסס החלטתו על סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, הקובע כי סלילת דרך בידי המדינה או בידי רשות שהוקמה על פי דין מותרת, ובלבד שנעשתה "בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת או בהתאם לתכנית מתאר מקומית מאושרת הכוללת הוראות של תכנית מפורטת...". תכנית כ150/, כך נקבע, כוללת הוראות של תוכנית מפורטת. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המבקשים מנועים מלטעון שהסלילה נעשית בניגוד לנורמות התכנוניות, שכן הם לא הביעו התנגדות לתכנית מאז הובא דבר אישורה לידיעתם, בשנת 1988.

3.על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפנינו. לטענתם, ניצלה המשיבה פרק זמן קצר בו טרם עוכבה החלטת בית המשפט קמא על ידי בית משפט זה, נכנסה אל המקרקעין המצויים בחזקת המבקשים, והרסה את גדר ביתם של המבקשים ואת מבנה החניה של רכבם. המבקשים טוענים בבקשתם, כי הכביש נסלל ללא היתר כדין, וכי המשיבה אינה פטורה מקבלת היתר, באשר סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, בנוסחו המתוקן, אינו חל על תכנית כ150/, שכן זו אושרה בטרם תוקן החוק. עוד הם טוענים, כי אין בתכנית כ150/ הוראות של תכנית מפורטת, ועל כן אף בסעיף 261(ד) המתוקן אין כדי לסייע למשיבה.

המבקשים פנו לבית משפט זה בבקשה לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט קמא, ומבוקשם ניתן להם.

4.לאחר שעיינתי בבקשה, בכתב התשובה, ובהודעות המשלימות מטעם הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הטענה לפיה מבוצעות עבודות הרחבת הכביש בשטח שבבעלות המבקשים, לא הוכחה ולו גם לכאורה. מסקנה זו נתמכת במסמכים, ובהם תכנית הדרך ותכנית מודד שערך מודד מטעם המבקשים. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.1.01 נקבע כי "אין מחלוקת בין הצדדים, שלמבקשים אין זכות בעלות בשטח, בו התבצעו עבודות הרחבת הכביש בשלב זה ..." (ההדגשה במקור). לא מצאתי עילה להתערב במסקנה זו, מה גם שטענות המבקשים בעניין זה בבקשת רשות הערעור, נטענו בשפה רפה.

באשר לטענה כי לא ניתן היתר בניה כדין לביצוע הרחבת הכביש, נחה דעתי כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. בין יתר נימוקיו, ציין בית המשפט, כי מן העתירה עולה שהמבקשים מעונינים, הלכה למעשה, בהפקעת ביתם תמורת פיצויים. מסקנה דומה עולה מעיון בבקשה שלפנינו.

5.ביני לביני, הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שיתווספו לו סעדים, ובהם, בין היתר: הפקעת המקרקעין כולם ולאלתר, תוך פיצוי המבקשים או מתן דיור חלופי; ביטול ההפקעה וביטול ייעודם של המקרקעין לצורכי הרחבת הכביש; חיוב המשיבות בפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין. בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי. כמו כן, הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת תביעה לפיצויים בפני הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. בית המשפט נעתר גם לבקשה זו.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נתקיימו התנאים למתן רשות ערעור על החלטה בדבר מתן סעד זמני, כפי שנקבעו בפסיקת בית משפט זה. יחד עם זאת, מוצא אני לנכון לחזור על דברי בית המשפט קמא, לפיהם מן הראוי שהמשיבה תמצא את הדרך לבוא לקראת המבקשים, אשר איכות חייהם תפגע עקב סלילת הכביש בסמוך לביתם. מן האמור בהודעת המבקשים מיום 15.11.00 אני למד, כי הניסיונות להגיע להסדר לא זכו ליחס חיובי מטעם המשיבה. מן הראוי כי שני הצדדים יגלו גישה חיובית בעניין זה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.