פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4499/06
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. ים אילת
בע"מ
2. מלון נופית אילת בע"מ
3. עו"ד אמיר דולב
4. בנק לאומי לישראל בע"מ
5. עו"ד מאיר אלזם
6. עו"ד רפאל ברוכשטיין
נ ג ד
המשיבים:
1. עוזי פייס
2. שרה פייס
3. צבי קנור
4. מרים קנור
5. יוסף קלוו
6. אודי קלוו
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב בבר"ע 3190/05 מיום 17.4.06 (השופטת ש' דותן)
בשם המבקשים: עו"ד הילה
מדינה
החלטה
א.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' דותן) בבר"ע 3190/05 מיום 17.4.06, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) בבש"א 177110/05 מיום 8.11.05, שבמסגרתה דחה בית-משפט השלום את עתירת המבקשים למחוק על הסף את תביעת המשיבים.
ב.(1) המבקשת 2, חברת מלון נופית אילת בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) והמבקשת 1, חברת ים אילת בע"מ (בכינוס נכסים) (להלן החברות), שיעבדו זכויותיהן בנכס מקרקעין באזור אילת, לטובת המבקש 4, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן הבנק). על המקרקעין הקימו החברות מבנה הכולל 300 יחידות דיור, שאמור היה לשמש מלון דירות. החברות מכרו זכויותיהן ב-279 יחידות דיור בפרויקט, ונותרו לטענתן הבעלים של 22 יחידות דיור ואף של השטחים הציבוריים. החברות נקלעו לקשיים, וביום 4.9.97 ניתן לבקשת הבנק צו לכינוס החברות. ככונסי נכסים לזכויות החברות מונו המבקשים 5 ו-6, אשר בשלב מסוים שוחררו מתפקידם ובמקומם מונה המבקש 3 ככונס נכסים.
(2) המשיבים בבקשה זו הם בעלי זכויות ביחידות דיור אחדות בבניין. ביום 6.2.05 הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקשים לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. במסגרת כתב התביעה טענו המשיבים, כי החברות, הבנק וכונסי הנכסים גרמו להם נזקים, וזאת בשל אופן ניהולו הלקוי של הפרויקט על-ידי האחרונים.
(3) המבקשים עתרו לבית-משפט השלום לסילוק התביעה על הסף.
ג.יש לציין, כי בטרם התביעה הנזכרת לעיל, הגישו המשיבים בקשות למתן הוראות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וביקשו סעדים שונים כנגד כונסי הנכסים. ביום 5.11.98 קבע סגן הנשיא י' לויט במסגרת פשט"ר 503/97 לאמור:
"הבהרתי בהחלטת המינוי של הכונסים וגם בהחלטות נוספות כמו זו מיום 24.2.98 שכינוס הנכסים חל רק על הנכסים המשועבדים וכי כונסי הנכסים אינם מוסמכים ולא הוסמכו לעשות פעולות כלשהן לגבי היחידות שהזכויות בהן נמכרו לאחרים ושאינם נכללים בנכסים המשועבדים, מבחינת המבקשים, כונסי הנכסים כמוהם כבעלים של חלקים בנכס שבחלקים ממנו יש זכויות מכח חוזים למבקשים.
אם המבקשים רוצים
לתבוע את הכונסים מכוח חוזי הרכישה שלהם או את החברות שבפירוק או בכינוס, אני מאשר להם להגיש תביעות כאלה. אין מקום לבירור המחלוקות הללו במסגרת בקשה להוראות לכונסי נכסים" (הדגשה הוספה – א"ר).
האמור צוטט מתוך החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה הנוכחית. החלטת סגן הנשיא לויט מיום 5.11.98 לא צורפה על ידי המבקשים דהאידנא, וגם אין הם נדרשים אליה, מטעמים השמורים עמם.
ד.ביום 8.11.05 דחה בית-משפט השלום את עתירת המבקשים לסילוק על-הסף, בנמקו את החלטתו בכך שהמשיבים הם בעלי יחידות דיור בפרויקט, אשר אינן כפופות לשעבוד ולכן אינן נכללות בתחומי הטיפול של כונסי הנכסים; אלה התמנו לתפקידם ככונסי נכסים אך ורק 22 על יחידות דיור. בית-משפט השלום סמך את החלטתו על החלטת סגן הנשיא לויט מיום 5.11.98, כנזכר מעלה, אשר במסגרתה נקבע, כי בידי המשיבים לתבוע את כונסי הנכסים ואת החברות, מכוח חוזי הרכישה עליהם חתמו המשיבים.
ה.על החלטת בית-משפט השלום הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. נטען, כי אין לראות בדברי סגן הנשיא לויט בהחלטתו מיום 5.11.98 היתר להגשת תביעה, מכיוון שמדובר באמרת אגב.
ו.ביום 17.4.06 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור בקבעו, כי אין לראות בהחלטה מיום 5.11.98 אמרת אגב, שהרי הובהר בה, כי ההליך הנכון לבירור טענות המשיבים הוא הגשת תביעה לבית-המשפט המוסמך. באשר למעמדם של כונסי הנכסים, התביעה עניינה פעולתם כלפי המשיבים שלא במסגרת הליכי הכינוס, ומעמדם לעניין זה זהה למעמדם של שותפים בנכס מקרקעין כלפי שותפיהם – ולפיכך אם עוולו כלפי שכניהם, אין הם נהנים מחסינות.
ז.מכאן הבקשה הנוכחית, בה נטען, כי היא עוסקת בסוגיה בעלת חשיבות משפטית וציבורית – האם ניתן לחייב כונס נכסים אישית או את קופת הכינוס בנזקים שנגרמו לצד שלישי, כתוצאה מפעולות כונס הנכסים בהתאם להנחיות מפורשות שניתנו לו, כנטען, על-ידי בית-המשפט. לדברי המבקשים, אין בסוגיה זו הלכה סדורה. המבקשים הציגו שורה של החלטות, אשר מוכיחות לטענתם, כי כל מעשיהם ככונסים היו על פי הוראות בית המשפט.
ח . לאחר עיון בבקשה חוששני שלא אוכל להיעתר לה. ראשית, אין היא עומדת באמות המידה שהותוו בפסיקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר)). בסופו של יום, אין השאלה לדיון זו שהוצגה על ידי המבקשים, אלא מה שהבינו שני בית המשפט הקודמים; רוצה לומר, אין ענייננו בשאלה משפטית כללית וערטילאית באשר לחסינות כונס נכסים, שנדונה בפסיקה בצורות שונות, אלא במקרה הקונקרטי; וכאן המחלוקת שורשה בהתמודדות עם החלטת סגן הנשיא לויט כנזכר, קרי, מחלוקת פרטנית שאינה חורגת מתחומיהם של הצדדים.
ט.בהחלטה מיום 5.11.98 קבע בית-המשפט, כאמור, כי אם "המבקשים רוצים לתבוע את הכונסים מכוח חוזי הרכישה שלהם או את החברות שבפירוק או בכינוס, אני מאשר להם להגיש תביעות שאלה". מאמירה זו עולה בבירור, כי בסוגיה שעל המדוכה הבהיר בית-המשפט את עמדתו, כי למשיבים זכות להגיש תביעות כנגד הכונסים, ומכאן שקשה להלום את טענת המבקשים, כי כל מעשיהם ככונסים נתמכו בהוראותיהם של בתי משפט שעסקו בהליכי הכינוס. ב החלטה חלוטה עסקינן, ודומה כי נאמרו בה דברים ברורים ולא אגב אורחא.
י.יתרה מכך, הלכה מכבר היא שמחיקתה או דחייתה של תביעה על-הסף ללא שמיעת טענות לגוף העניין, ולוא מסיבה של חוסר עילה, היא "אמצעי שיש להפעילו בזהירות רבה ורק במקרים בהם ברור כי בשום אופן אין התובע יכול לקבל - על יסוד הטענות שבתביעתו - את הסעד שהוא מבקש" (ראו ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ
פ"ד ל(1) 732 , 736-735 (השופט ברנזון); עוד ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין), סעיף 311 בעמ' 387: "... מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו"). בסוגיה זו נאמנים עלי דברי בית-משפט השלום בנידון דידן, כי "הן עילת התביעה והן מועדי התגבשותה והתרחשות העובדות הצריכות הוכחה הינם נושאים הדורשים הבאת ראיות, אין מקום לדחייתם על הסף".
י"א. אין בידי אפוא להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ' בכסלו
תשס"ז (11.12.2006).
ש
ו פ ט