רע"א 4499/15 פלוני נ. שירותי בריאות כללית בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוס י) מיום 23.6.2015 ב-ת"א 38613-11-12 בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להורות למומחה מטעם בית המשפט להכריע, בשלב ראשון, בשאלה אחת וממוקדת ולא בכל המחלוקות המקצועיות הקיימות בין הצדדים.

רקע

1.

כעולה מהבקשה, בנם של המבקשים, יליד 2001, סובל מנכות של 100 אחוזים בשל פיגור בינוני ומשורה של ליקויים נוספים על רקע תסמונת גנטית. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבות בעילה של "הולדה בעוולה", ובה נטען כי המשיבות התרשלו בהחמצת ממצאים מחשידים למומים בבדיקות האולטרה סאונד שביצעו במהלך ההיריון. כתב התביעה נתמך בחוות דעת מקצועית של פרופ' ישראל טלר, וכל אחת מהמשיבות צירפה אף היא חוות דעת מטעמה (המשיבה 1 צירפה את חוות דעתו של פרופ' רוני טפר; המשיבה 2 צירפה את חוות דעתו של פרופ' שמחה יגל; והמשיבה 3 צירפה את חוות דעתו של פרופ' ראובן אחירון).

2.

ביום 18.11.2014 הורה בית משפט קמא על מינויו של ד"ר רון רבינוביץ', מנהל יחידת האולטרה סאונד של בית החולים שערי צדק, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה ), וקבע כי המומחה יחווה דעתו במחלוקות שבין הצדדים, כעולה מחוות הדעת הרפואיות שהגישו בעניין מעקב אחר הריונה של המבקשת.

3.

ביום 26.5.2015 הגישו המבקשים בקשה להורות למומחה שידון תחילה במחלוקת שבין המבקשים לבין המשיבה 1 (שירותי בריאות כללית) ביחס לשאלה הבאה בלבד: "האם מהתמונות המצורפות לבדיקות האולטרה סאונד אשר בוצעו בבית החולים בלינסון ביום 27.11.2000 וביום 25.12.2000, עולה חשד לפתולוגיה במבנה הגולגולת?". המבקשים טענו כי שאלה זו היא השאלה העיקרית בתיק, ולצורך הכרעה בה אין הכרח לחשוף את המומחה לזהות הגורם הנתבע, לזהות נותני חוות הדעת בתחום האולטרה סאונד, או לכל מסמך אחר. לטענתם, כל שעל המומחה לבחון כדי לחוות דעתו בשאלה הממוקדת הן התמונות המצורפות לבדיקות האולטרה סאונד הנדונות. זאת, בין היתר, על רקע העובדה לפיה מוסכם על הכל שאבחון חשד לטריגונוצפליה בבדיקות שנערכו בבית החולים בלינסון היה מוביל למהלך היריון שונה מזה שננקט בפועל.

4.

לאחר שהוגשו תגובות המשיבות לבקשת המבקשים ותשובת המבקשים לתגובות, דחה בית משפט קמא את הבקשה בהחלטה מיום 23.6.2015. בהחלטה צוין, כי המומחה מונה על-ידי בית המשפט על מנת שיחווה את דעתו בכל המחלוקות שבין הצדדים, וכלל לא ברור מהי התועלת שתצמח מבירור מצומצם של מחלוקת אחת מיני רבות.

כלפי החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור דנא.

הבקשה דנא

5.

בבקשתם מבהירים המבקשים, כי נוכח חששם ממינוי מומחה מטעם בית המשפט בשאלת החבות הם התנגדו מלכתחילה למינוי המומחה. על רקע האמור טענתם של המבקשים היא, כי בשלב זה ניתן להפיג מעט את חששותיהם באמצעות הגדרה מתוחמת של השאלה העומדת במחלוקת, מבלי לחשוף את המומחה לכלל הנתונים ובהם זהות הגורם הנתבע וזהות נותני חוות הדעת מטעם הצדדים. בהקשר זה הפנו המבקשים לפסק הדין ברע"א 2104/12 פלונית נ' וינברג (1.5.2012) (להלן: עניין וינברג ), בו הוזכרו הקשיים שמינוי מומחה מטעם בית משפט בשאלת האחריות בתביעות רשלנות רפואית עלול לעורר, ובהם: החשש שהמומחה לא יהיה נטול פניות בהיותו שייך בעצמו לממסד הרפואי שעמיתיו הנתבעים אף הם משתייכים אליו, חשש הגובר כאשר הרופא הנתבע הוא בעל מעמד בקהילה הרפואית או שהמוסד הנתבע הוא מוסד בבעלות גוף חזק ובעל השפעה, המעסיק רופאים רבים, כגון קופות החולים או המדינה; החשש שהמומחה יתקשה או לא ירצה להתעמת עם המומחים מטעם הצדדים; החשש שהמומחה משתייך לאסכולה רפואית מסוימת ויתקשה לקבל עמדה שאינה מתיישבת עם זו המקובלת עליו ושעליה התחנך; החשש, שהלכה למעשה, ההכרעה מועברת מבית המשפט למומחה; והחשש שיתמנה מי שאינו בעל מירב הכישורים והידע .

לטענת המבקשים, מרבית החששות שהוזכרו בעניין ויינברג רלוונטיים גם לענייננו, ויישום ההלכה לפיה על בתי המשפט להיות מודעים לחששות אלה ולהביאם בחשבון נוגע לא רק לעצם מינויו של מומחה מטעם בית המשפט בשאלת החבות, אלא גם להנחייתו

ולקביעת

סמכויותיו . משכך, הנחיית המומחה לחוות דעתו בשלב ראשון בשאלה ממוקדת ועיקרית בתיק, מבלי שייחשף לזהות הנתבעים ולשאר המסמכים תוכל להפיג, במידת מה, חלק מחששותיהם של המבקשים. ואולם, כך נטען, בית משפט קמא לא נתן משקל בהחלטתו לחששות אלה, וזאת בניגוד להלכת ויינברג .

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי שתתבקש תשובה.

אומר בקצרה, כי חרף אופן הצגת השאלה המשפטית על ידי המבקשים, מעיון בבקשה ונספחיה עולה כי קבלת בקשתם של המבקשים תחייב לשנות את זהות המומחה מטעם בית משפט (כפי שיובהר להלן) ומשכך עולה החשד שבקשה זו נועדה, באופן עקיף, לתקוף את החלטת בית המשפט בנוגע לעצם

מינוי המומחה מטעמו. הלכה למעשה בפי המבקשים טענות כלפי עצם מינוי מומחה מטעם בית המשפט בנסיבות הפרשה. טענות אלה היה צריך להעלות, אם בכלל, בגדרה של בקשת רשות ערעור שעניינה ההחלטה על עצם המינוי. לחלופין, ניתן היה לבקש עובר למינוי, או מיד סמוך לאחריו, להגדיר את השאלה שתופנה למומחה ולמנוע ממנו לקבל נתונים לגבי זהות הנתבעים וכד'. אין לאפשר העלאת טענות מסוג זה, שעניינן היקף המנדט שיינתן למומחה, כחצי שנה לאחר המינוי, כאשר יש להניח שהליך הכנת חוות הדעת כבר החל והתקדם. הבקשה דנא היא בגדר נסיון מאולץ משהו לטעון עתה את מה שהיה צריך לטעון עובר למינוי המומחה, אולי כדי "להחיות" את הסוגיה על מנת שניתן יהיה לפנות בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. רק מטעם זה ראוי היה לדחות את הבקשה. ואולם, גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, כמפורט להלן.

7.

אמנם, ועל כך עמדתי בהרחבה בעניין וינברג , מינוי מומחה מטעם בית משפט בשאלת החבות בתביעות של רשלנות רפואית מעורר קשיים שונים כמפורט לעיל. עם זאת, למינוי כאמור יכולים להיות גם יתרונות. בעניין וינברג התייחסתי לסוג מקרים בהם מינוי כאמור לא יעורר, לפחות לא באותה העוצמה, את החששות שבוטאו על-ידי המבקשים, באמרי:

"יש גם מקום להבחין בין מצבים שונים שבגדרם נשקל מינוי מומחה מטעם בית המשפט בשאלת האחריות: כך, למשל, ככל שהמחלוקת מתמקדת בנושא שאופיו רפואי-מקצועי-טכני במובן הצר, או בשאלה שלכאורה אינה אמורה לעורר חילוקי דעות נורמטיביים ויש לה פתרון 'מדעי' ( ... ), ופחות בעניין אופן הפעלת שיקול דעת רפואי או אימוצה של אסכולה, החשש מפני מינויו של מומחה יקטן והנטייה למנותו תגבר ... " (פסקה 12).

לכאורה נראה כי המקרה דנא נמנה על אותם עניינים.

8.

אוסיף, כי המסר העיקרי שגלום בפסק הדין בעניין וינברג הוא, שעל בתי המשפט הממנים מומחים מטעמם בנסיבות הנזכרות להפעיל שיקול דעת מעמיק, ולתת לבעלי הדין הזדמנות ראויה לפרט את טענותיהם טרם קבלת ההחלטה. אני סבור שבית משפט קמא נהג בהתאם לאמור בהחלטתו למנות את המומחה מטעמו. כעולה מהבקשה ומנספחיה, המבקשים אכן התנגדו בתחילה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אך בהמשך הסכימו לזהות המומחה שמונה, ועל יסוד הסכמה זו מונה ד"ר רבינוביץ'. עוד יצוין, כי בית משפט קמא שמע את התנגדותם הראשונית של התובעים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, ואף הזכיר בהחלטתו את החששות שהעלו בפניו. ואולם, בסופו של יום, בית המשפט נקט באמצעים להפיג את החשש מפני מינויו של המומחה מטעמו באמצעות הנחייתו למומחה לפרט עוד בטרם יחל במלאכתו האם קיימת מניעה מצדו ליתן חוות דעת במקרה דנא, והאם הוא שייך בעצמו או קשור בדרך שהיא למי מהצדדים באופן המקים מניעות מלהגיש חוות דעת כמומחה בית משפט. כאמור, על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור, והמבקשים אף הסכימו לזהות המומחה שמונה. נוכח האמור סבורני, כי בית המשפט נתן מענה לחששם של המבקשים באשר ל"חשיפת יתר" של המומחה מטעם בית המשפט למכלול התיק, ומכל מקום משלא ביקשו לערער על החלטה זו במועד, אין מקום לאפשר להם לעשות זאת באופן עקיף היום.

יתרה מכך, גם ביחס לבקשת המבקשים לתחום את השאלה שתוצג בפני המומחה, נתן בית משפט קמא לצדדים הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם בכתב. מתגובת המשיבה 1 לבקשת המבקשים עולה כי הבקשה לתחום את השאלה בה ידון המומחה תחילה כבר נדונה בעל-פה והוכרעה בדיון שהתקיים ביום 2.10.2014. אף על פי כן, לא נדחתה בקשת המבקשים מיום 26.5.2015, ורק לאחר שהוגשו תגובות המשיבות ותשובה נוספת של המבקשים לתגובות, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה.

9.

עוד יודגש, ולכך רמזתי בראשית הדברים, כי מתגובות המשיבות לבקשה בבית משפט קמא, עולה כי המומחה שמונה כבר נחשף למרבית המסמכים בתיק, ובהם חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבות. זאת בהתאם להנחיות בית המשפט בהחלטתו על מינוי המומחה מיום 18.11.2014, בה קבע בית המשפט כי המומחה יחווה דעתו במחלוקות שבין הצדדים, והורה לצדדים לפנות למומחה בכתב ולצרף לפנייתם העתק מלא מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק ואת מלוא החומר הרפואי העומד לרשותם. לא למותר לציין,

כי גם על הנחיות אלה לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

מכל מקום, והוא העיקר, משמעות קבלת הבקשה בשלב זה היא ביטול מינוי המומחה והחלפתו באחר, כפי שאף עולה מטענות המבקשים בתשובתם לתגובת המשיבות. תוצאה כזו אינה סבירה בנסיבות בהן המבקשים לא הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה למנות מומחה מטעם בית המשפט, על הסמכות שניתנה לו ועל ההנחיות שניתנו לצדדים לפני זמן רב לפיהן עליהם לחשוף בפני המומחה שמונה את מלוא החומר הרפואי ואת חוות הדעת שברשותם.

10.

בטרם סיום אוסיף, בזהירות המתחייבת, שכן לא נשמעו טענות בעניין, כי ספק אם ראוי וניתן להסתיר מפני מומחה מטעם בית המשפט את זהות הנתבעים. ראשית, במצב זה לא יוכל המומחה להישמר מפני מתן חוות דעת כאשר הוא מצוי בניגוד עניינים או כאשר קיימת מצדו מניעה אחרת כלשהי להתייחס לפרשה. הדבר אף עלול לעלות כדי שימת מכשול בפני עיוור, ולגרום לתקלות קשות. שנית, במרבית המקרים קיים צורך להעביר למומחה מסמכים רפואיים אותנטיים, "מזמן אמת", ואין זה סביר "להשחיר" כל נתון שיש בו כדי ללמד על מקורם.

11.

סיכומם של דברים, נראה כי חששותיהם של המבקשים נשקלו במספר הזדמנויות, ואף ניתן להם מענה מניח את הדעת בהחלטות בית משפט קמא. משעבר המועד להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה למנות מומחה מטעם בית המשפט, משהסכימו לזהות המומחה שמונה ומשלא ערערו על המינוי עצמו שכלל את ההנחיה לפיה המומחה יחווה דעתו בכלל המחלוקות שבין הצדדים, אין מקום לשוב ולהעלות מחדש טענות בעניין המינוי בדרך עקיפה ובמסגרת בקשות חוזרות ונשנות במהלך עבודתו של המומחה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.