רע"א 4529/13 ח.מ. ניהול ואחזקות חניונים בע"מ נ. רם נח בע"מ

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 04.06.13 (כב' השופטת י' שבח ) שלא לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט י' קורן ) שהורה על פינוי המבקשת ממקרקעין בבעלות המשיבות.

2.

המשיבות הן ארבע חברות בע"מ שבבעלותן חלקות 25 ו-26 בגוש 6213 המצויות במתחם המכונה "מתחם סומייל" בתל אביב. בשנת 2006 התקשרו המשיבות באמצעות כונס נכסים מטעמן עם המבקשת, חברת ניהול ואחזקת חניונים בע"מ, בשני הסכמים להפעלת חניון שממוקם על חלק משטח המקרקעין. המשיבות נכנסו בנעליו של מר ראובן גרוס וחברות שונות בבעלותו שהפעילו את החניון משנת 2001. שני ההסכמים אינם מוגבלים בזמן, אך נקבע בהם שמעמדה של המבקשת יהיה של בר רשות בלבד וכי כונס הנכסים או הבעלים יהיו רשאים לבטלה בכל עת.

ביום 23.4.12 הגישו המשיבות נגד המבקשת תביעה לפינוי המושכר. הגנת המבקשת נשענה על טענה כי עורך דין מטעם המשיבות התחייב לפני מר ראובן גרוס בשנת 2001 כי יאפשר לו או למי מטעמו להפעיל את החניון עד לתחילת הבנייה בפועל במקרקעין. מאחר שטרם התחילה הבנייה, לטענת המבקשת, יש להתיר לה להוסיף להחזיק בחניון ובכלל זה לאשר לה שימוש חורג במקום כדי שתוכל לקבל רישיון עסק. לטענתה, מקור התביעה בהפרות הסכם על-ידי המשיבות ורצונן לקבל דמי שימוש גבוהים יותר. בית המשפט השלום קיבל את תביעת המשיבות במלואה. צוין שההסכמים מול המבקשת, אף שנערכו על-ידי כונס הנכסים, הינם לטובת הבעלים ובהסכמתם – הן המשיבות. לכן, משהוגדר מעמדה של המבקשת בהסכמים כבת-רשות בלבד עם התראה של 24 שעות, המשיבות רשאיות להפסיק את ההרשאה.

בית משפט השלום דחה את טענת המבקשת. נקבע שלא רק זאת שההבטחות הנטענות מתייחסות לתקופה שלפני חתימת ההסכמים עם המשיבות, אלא נמצא על פי העדויות מטעם המשיבות שנמצאו מהימנות שההתחייבות מטעם המשיבות למר גרוס להפעיל את החניון עד לתחילת הבנייה כלל לא ניתנה בפועל. עוד נקבע שהמבקשת התחייבה לפנות את המקרקעין מייד לפי דרישה של הבעלים או של כונס הנכסים. בית משפט השלום מצא שקיימות עילות לדרוש את הפינוי המיידי של המבקשת מהמקרקעין הגם שהן אינן נדרשות לפי ההסכמים. עילה כזו נמצאת בתביעה שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי לקבל פיצוי כדייר מוגן בעוד ההסכמים מעניקים לה זכויות של "בר רשות" בלבד, והן בהתקשרות של המבקשת עם מר יצחק זוהר בה התחייבה לספק לו 17 מקומות חניה בחניון ללא תמורה. על כן, הורה בית המשפט על פינוי המקרקעין ומסירת החזקה בו למשיבות עד ליום 10.06.13.

3.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 04.06.13, ציין בית המשפט המחוזי כי הנתון לפיו המשיבות מתכוונות להשכיר את המקרקעין כחניון למפעיל חלופי הינו שיקול לטובת המבקשת. אולם נקבע שהשיקולים האחרים, ביניהם מעמדה של המבקשת כבת רשות והעובדה שמדובר בנכס מסחרי ולא דירת מגורים מובילים לכיוון דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. ניתנה ארכה לפינוי עד ליום 10.07.13. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור.

המבקשת חוזרת על טענתה לפני בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה ומאחר שזהו האינטרס העיקרי במקרה זה - יש לקבל את בקשתה. עמדתה מתבססת על ההסכם שמתעתדות המשיבות לחתום עם הגוף שיחליף אותה בהפעלת החניון. מאחר שאין בכוונת המשיבות להתחיל בבנייה בתקופה עד שיישמע הערעור בתיק בבית המשפט המחוזי, לא יגרם למשיבות נזק בלתי הפיך אם ידחה הפינוי לאחר מיצוי הליכי הערעור. לעומת זאת, טוענת המבקשת, יגרם לה נזק גדול כתוצאה מהפינוי משהיא מפעילה את החניון כבר למעלה משש שנים. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שסיכויי הערעור נמוכים מאחר שהפרשנות שיוחסה להסכמי ההפעלה הייתה שגויה. לשיטתה, לפי ההסכמים רק כונס הנכסים יכול לממש את הזכות לפנות את המבקשת תוך 24 שעות מאחר שהוא חתום על ההסכמים; וכן אומד דעתם של הצדדים היה שהמבקשת תוכל להפעיל את החניון עד לתחילת הבניה בפועל.

4.

לאחר עיון בבקשה וצרופותיה ובהחלטות בתי המשפט, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה לתת רשות ערעור. בבחינת בקשה למתן סעד זמני בערכאת הערעור, על בית המשפט להידרש הן לסיכויי הערעור שלפניו הן למאזן הנוחות של הצדדים. המבקשת מדגישה שלא יגרם נזק למשיבות אילו הפינוי יעוכב. כאמור, שיקול זה נשקל על-ידי בית המשפט המחוזי. לצד זאת, נשקלה גם העובדה שהחניון מושא הבקשה הינו נכס מסחרי וכי אילו תזכה המבקשת בערעורה בבית המשפט המחוזי, תוכל לתבוע פיצוי בגין הפינוי המוקדם. במובן זה, לא השתכנעתי שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת. אשר לסיכויי הערעור, נשים לב כי טענות המבקשת בערעור מופנות בעיקרן כלפי הערכת מהימנות העדים ביחס להתחייבות שניתנה למר גרוס וכלפי קביעות ממצאי העובדה על-ידי בית המשפט המחוזי ביחס להסכמים - שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם.

עיון בהסכמים מעלה שהמשיבות זכאיות לדרוש את פינוי המבקשת כבת רשות מהמקרקעין; בהסכם אחד מובהר שהמשיבות כבעלים רשאיות לבטל את הרשות במתן הודעה מוקדמת של 24 שעות, ובהסכם השני כתוב מפורשות שההסכם הוא לטובת הבעלים "וכל התחייבות שיש לחייבים כלפי הכונס תהיה גם כלפי כל אחד מהבעלים הרשומים של המגרש".

אלו משפיעים על סיכויי הערעור. בית המשפט המחוזי שקל אפוא את שני השיקולים המנחים והגיע להחלטה שאין מקום להורות על עיכוב הפינוי. לא מצאתי טעות משפטית בהחלטתו.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.