רע"א 45442-01-26 רע"א 45442-01-26

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-ד' גדעוני), מיום 16.11.2025, ב-ע"א 52415-08-25, במסגרתו התקבל ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא א' סילברמן), מיום 8.7.2025, ב-ת"א 21659-01-24 וב-ת"א 55455-07-24. רקע הדברים המבקשים הם בעליה של חלקה בירושלים, אשר גובלת בתחנת דלק שבבעלותה של חברת ירושלים אחת אחזקות נדל"ן בע"מ (להלן, בהתאמה: תחנת הדלק ו-החברה), אשר לטענת המשיב הוא היה בעל המניות והדירקטור היחיד בה. ביום 15.10.2017, נכרת בין המבקשים לבין המשיב הסכם שכותרתו "הסכם מתנה ללא תמורה" (להלן: ההסכם). במבוא להסכם הצהיר המשיב כי הינו הבעלים הרשום בחלקה שעליה ממוקמת תחנת הדלק. בהסכם נקבע כי המשיב נותן למבקשים זכות לחניה של שני רכבים במתחם תחנת הדלק, וזאת "ללא כל תמורה". כמו כן, נקבע בהסכם כי הענקת שתי החניות למבקשים אינה מעניקה להם זכות בעלות כלשהי. בחודש אפריל 2019, כשנה וחצי לאחר כריתת ההסכם, החלה החברה לבצע עבודות שיפוץ במבנה שבתחנת הדלק. בסמוך לכך, הגישה החברה תביעה למתן צו מניעה קבוע שיאסור על המבקשים להפריע לביצוע העבודות או לגרום נזק כלשהו לרכוש החברה, וכן לחייבם בפיצוי כספי בגין הנזקים שגרמו (ת"א 53755-04-19; להלן: ההליך הקודם). במסגרת הליך זה, טענה החברה כי המבקשים התנגדו בברוטליות לעבודות הבניה שביצעה החברה בתחנת הדלק, פרצו למקרקעין עליהם מצויה תחנת הדלק; חסמו פתחי חלונות; חסמו את קו הביוב וגרמו להצפה של ביוב בתחנת הדלק ולנזקים רבים. מנגד, המבקשים טענו כי התביעה נועדה לשם הפעלת לחץ עליהם לוותר על זכותם לשימוש בשתי החניות שבמתחם תחנת הדלק. ביום 28.8.2023 ניתן פסק הדין בהליך הקודם (השופטת ח' טוקר), אשר במסגרתו, בין היתר, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים לגרום נזקים לתחנת הדלק. בהקשר זה, נקבע בפסק הדין בהליך הקודם כי "הנתבעים [המבקשים בהליך דנן – י' כ'] עשו דין לעצמם, באופן חד צדדי, בכך שסתמו את הפתחים שנפתחו בקירות נכס התובעת [החברה – י' כ'], זאת מקום בו לא עומדת להם כל זכות בדין למעשיהם". עוד נקבע כי החברה הוכיחה, במאזן הסתברויות, כי פעולותיהם של המבקשים היו מכוונות וכחלק מהתנגדותם לעבודות השיפוץ שבוצעו בתחנת הדלק. ביום 9.1.2024, בחלוף מספר חודשים ממתן פסק הדין בהליך הקודם, הגישו המבקשים תביעה למתן סעד הצהרתי לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 21659-01-24; להלן: תביעת המבקשים). במסגרת תביעת המבקשים, נטען כי המשיב מונע מהמבקשים להשתמש בשתי החניות שבמתחם תחנת הדלק, ומשכך מפר את הוראות ההסכם. על כן, המבקשים עתרו לכך שבית המשפט יורה "לאכוף הסכם מתנה שנכרת בין הצדדים ביום 15.10.2017 על פיו התחייב הנתבע [המשיב בהליך דנן – י' כ'] להקצות שטח של 2 חניות עבור התובעים [המבקשים בהליך דנן – י' כ'] במקרקעי הנתבע בהתאם להסכם מתנה חתום". ביום 22.7.2024 הגיש גם המשיב תביעה למתן סעד הצהרתי לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 55455-07-24; להלן: תביעת המשיב). במסגרת תביעתו, טען המשיב כי מעשי המבקשים, אשר נדונו במסגרת ההליך הקודם, מהווים כפיות טובה ו-"התנהגות מחפירה", כהגדרתה בסעיף 5(ג) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה). כמו כן, נטען כי הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין בהליך הקודם, מקימות "השתק פלוגתא" בעניין זה, ואין המבקשים רשאים להעלות כל טענה עובדתית הכופרת בכך שביצעו את הפעולות הפוגעניות שיוחסו להם בהליך קודם. על כן, עתר המשיב לכך שבית המשפט יצהיר כי ההסכם בטל. בהחלטתו מיום 30.1.2024, הורה בית משפט השלום (השופט א' סילברמן) כי הדיון בתביעת המבקשים ובתביעת המשיב יאוחד. בהמשך, ביום 8.7.2025, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט א' סילברמן), אשר קיבל את תביעת המבקשים ודחה את תביעת המשיב, וכפועל יוצא, הורה על אכיפת ההסכם. בפתח פסק דינו קבע בית המשפט כי אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם "הסכם מתנה". בית המשפט המשיך וקבע כי אין לקבל את עדותו של המשיב הואיל וסתר את עצמו בעדותו לעומת תצהירו וכתבי הטענות מטעמו, ובחר שלא להשיב לשאלות המצויות בלב המחלוקת. עוד קבע בית המשפט כי הצדדים להליך הקודם אינם זהים לצדדים בהליך הנוכחי, שכן הצדדים להליך הקודם היו החברה והמבקשים ואילו הצדדים להליך הנוכחי הם המשיב והמבקשים. בהקשר זה קבע בית משפט השלום כי לא הוכח כי המשיב היה הבעלים היחיד של החברה. על כן, קבע בית המשפט כי התנהלות המבקשים כלפי החברה לא יכולה לשלול את חיוביו האישיים של המשיב כלפי המבקשים. בהתאם, קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת המשיב לקיומו של מעשה בית דין מכוח ההליך הקודם. בית המשפט קיבל את גרסתם של המבקשים לפיה זכות השימוש בחניות ניתנה בגין הסרת התנגדותם לבניה שביצע המשיב בתחנת הדלק, הינה מסתברת יותר. בית המשפט דחה את טענתו של המשיב שלפיה יש לבטל את ההסכם בשל "התנהגות מחפירה" מצידם של המבקשים. בהקשר זה קבע בית המשפט כי גם אם המבקשים התנגדו לבניה מצידה של החברה או המשיב, אין בכך משום "התנהגות מחפירה" המצדיקה את ביטול ההסכם. נוסף על כך קבע בית המשפט כי מכל מקום, המשיב והחברה הם הגורמים הראשוניים לפרוץ הסכסוך בכך שביצעו עבודות בניה ללא היתר כדין, תוך התעלמות מהתנגדות המבקשים. נוכח האמור קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשים לאכיפת ההסכם, דחה את תביעת המשיב לביטולו מחמת "התנהגות מחפירה", וחייב את המשיב בהוצאות המבקשים בסך של 11,800 ש"ח. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 54215-08-25). ביום 16.11.2025, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-ד' גדעוני), אשר קיבל את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתאם לפסיקה, אמת המידה לקיומה של "התנהגות מחפירה", המאפשרת לחזור מהתחייבות למתנה, הינה מקלה למדי, וכי יש לתת למונח "התנהגות מחפירה" משמעות מרחיבה כך שדי בכל התנהגות המצביעה על כפיות טובה או על פגיעה בכבודו או רכושו של נותן המתנה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אף שהמבקשים כבר החלו לעשות שימוש בחניות, הרי שביחס לשימוש בחניות בעתיד עסקינן בהתחייבות למתן מתנה אשר סעיף 5(ג) לחוק המתנה חל עליה. בית המשפט המחוזי קבע כי התנהגותם של המבקשים שתוארה בפסק הדין בהליך הקודם "עומדת ללא קושי ברף שנקבע בפסיקה לצורך גיבושה של 'התנהגות מחפירה'", ועל כן רשאי היה המבקש לבטל את ההסכם. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי פסק כי אין לקבל את עמדת בית המשפט קמא שלפיה הקביעות בהליך הקודם בעניין התנהגות המשיבים אינן יכולות להביא לביטול חיוביו האישיים של המשיב כלפי המבקשים. ביחס לכך קבע בית המשפט המחוזי כי במסגרת ההסכם הצהיר המבקש כי הינו בעל הזכויות בחלקה בה מצויים תחנת הדלק והחניות, ועל כן עמידה דווקנית על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה עשויה להשמיט את הבסיס מההסכם. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי במועדים הרלוונטיים, המשיב היה בעל המניות והדירקטור היחיד בחברה, ובמצב זה הפגיעה ברכוש החברה לא יכלה שלא לפגוע במשיב באופן אישי, במישרין ובעוצמה, כך שמדובר ב-"התנהגות מחפירה" כלפי המשיב. אשר לקביעתו של בית משפט השלום שלפיה לא קם בענייננו מעשה בית דין, פסק בית המשפט המחוזי כי חרף העובדה שהמשיב לא היה צד להליך הקודם הרי שהקביעות בו מחייבות את המבקשים, שכן ענייננו נכלל בגדרם של אותם מקרים נדירים וחריגים שבהם יש להכיר ב-"השתק פלוגתא לא הדדי התקפי", לנוכח הקרבה בין המשיב לחברה ומעורבותו האישית של המשיב בהליך הקודם. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי אף בהנחה כי התנהגות המשיב הייתה "הגורם הראשוני" לפרוץ הסכסוך, "קשה לראות את האופן בו פעלו המשיבים [המבקשים בהליך דנן – י' כ'] כתולדה לגיטימית, צפויה או מסתברת של מעשי המערער [המשיב בהליך דנן – י' כ']", וזאת בפרט בכל הנוגע לגרימת הנזק המכוונת מצד המבקשים. בית המשפט הדגיש כי מדובר בהתנהגות חריגה אשר אין לה הצדקה עניינית. על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם יקבל את הגישה העקרונית לפיה נותן המתנה לא יכול לחזור בו מהתחייבותו למתן המתנה אם ההתנהגות המחפירה של מקבל המתנה נגרמה בשל התנהגותו שלו, אין בכך כדי לבסס את המסקנה כי במקרה דנן המשיב אינו רשאי לחזור בו מהתחייבותו בשל התנהגותם המחפירה של המבקשים. נוכח האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והורה כי ההסכם בוטל כדין, וכי המבקשים יישאו בהוצאות לטובת המשיב בסך 10,000 ש"ח. הבקשה שבפניי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפניי. במסגרת הבקשה נטען כי במקרה דנן מתעוררות שלוש שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי": הראשונה – האם הסכם שכותרתו "הסכם מתנה", אשר נכרת כחלק מהסדר פיצוי הדדי, הוא אכן הסכם מתנה שחל עליו סעיף 5(ג) לחוק המתנה? השנייה – האם סעיף 5(ג) לחוק המתנה חל על הסכם שהחיוב החוזי בו ניתן בתמורה לוויתור על נקיטת הליכים או אי-הבעת התנגדות? השלישית – האם ערכאת הערעור רשאית לבסס קביעה של "התנהגות מחפירה" על ממצאים שנקבעו בהליך אזרחי נפרד, שנוהל בשם חברה בע"מ, חרף העובדה שנותן המתנה הפר את ההסכם ראשון? לטענתם של המבקשים, אף שכותרתו של ההסכם היא "הסכם מתנה" הרי מבחינה מהותית אין בפנינו הסכם מתנה אלא הסדר פיצוי מוסכם שניתן תמורת ויתור המבקשים על נקיטת הליכי התנגדויות ותביעות בעניין עבודות הבנייה הבלתי חוקיות שביצע המשיב. לטענתם של המבקשים, יש לסווג את ההסכם לפי מהותו הכלכלית והמשפטית ולא לפי כותרתו, ומשכך סעיף 5(ג) לחוק המתנה כלל אינו חל על ההסכם. נוסף על כך, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי הרחיב את הגדרתה של "התנהגות מחפירה" כך שתחול גם על נזקים לחברה ולא רק על פגיעה אישית במשיב. כמו כן, טוענים המבקשים כי לא ניתן משקל ממשי להפרת ההסכם על-ידי המשיב, אשר גרם לסכסוך ואז ביקש להיבנות ממנו ולבטל את ההסכם בגינו. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין (ראו, מני רבים: רע"א 27655-10-25 דדון נ' עמיר, פסקה 8 (24.2.2026); רע"א 37587-09-25 ענבי נ' גור (11.3.2026); רע"א 44760-06-25 טרבלסי נ' צדוק, פסקה 7 (9.10.2025)). המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. כאמור לעיל, המבקשים טוענים כי בעניינם מתעוררות שלוש שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". אציין כבר עתה כי שתי השאלות הראשונות הינן למעשה ניסוחים שונים של אותה השאלה, ולעומת זאת השאלה השלישית עליה מצביעים המבקשים כוללת למעשה שני רכיבים שונים אשר יש לבחון ביחס לכל אחד מהם האם יש בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור. שתי השאלות הראשונות אשר לטענת המבקשים מצדיקות מתן רשות ערעור הינן האם הסכם שכותרתו "הסכם מתנה", אשר נכרת כחלק מהסדר פיצוי הדדי, הוא אכן הסכם מתנה שחל עליו סעיף 5(ג) לחוק המתנה? והאם סעיף 5(ג) לחוק המתנה חל על הסכם שהחיוב החוזי בו ניתן בתמורה לוויתור על נקיטת הליכים או אי-הבעת התנגדות? שתי שאלות אלה הינן למעשה שני ניסוחים של אותה שאלה – האם הסכם בעל המאפיינים של ההסכם נושא ההליך דנן הינו הסכם מתנה, ובהתאם האם חל עליו סעיף 5(ג) לחוק המתנה. אף שהמבקשים מנסים לשוות לשאלה זו נופך עקרוני, סבורני כי שאלה זו נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה דנן. אכן, הלכה מושרשת היא כי: "לא כותרת החוזה היא הקובעת את סוג החוזה שבו התקשרו הצדדים, אלא תוכן החוזה" (ע"א 8872/18 וייס נ' בן מנחם, פסקה 3 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (18.7.2021); ע"א 3640/22 כהן נ' בוכמן, פסקה 31 לפסק דיני (1.9.2024)). עם זאת, השאלה האם יש לסווג את ההסכם המסוים הנדון בענייננו כהסכם מתנה, חרף העובדה כי לטענת המבקשים הוא נכרת כחלק מהסדר פיצוי הדדי, אינה שאלה עקרונית אלא שאלה יישומית הנגזרת מנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן, ועל כן אינה מצדיקה ליתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". בענייננו, נקבע כי ההסכם הינו הסכם מתנה. להשקפתי, אין כל מקום להתערב בקביעה זו (בוודאי במסגרת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי"), וזאת משני טעמים מרכזיים: הראשון – הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו, כקביעה עובדתית, כי ההסכם הינו הסכם מתנה, ואין כל מקום להתערב בשאלה יישומית זו ב-"גלגול שלישי". השני – המבקשים עצמם טענו בתביעתם כי ההסכם הוא "הסכם מתנה ללא תמורה בין התובעים לנתבע" (סעיף 6 לתביעת המבקשים), ועתרו לסעד שלפיו בית המשפט יורה "לאכוף הסכם מתנה שנכרת בין הצדדים" (סעיף 3 לתביעת המבקשים). על כן, המבקשים מושתקים מלטעון כעת טענה עובדתית סותרת שלפיה ההסכם דנן כלל אינו הסכם מתנה (ראו: ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, פסקה 11 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (4.8.2014); ע"א 3561/13 שרגאי נ' פקיד השומה תל אביב, פסקה 30 לפסק דינו של השופט א' שהם (23.10.2017)). השאלה השלישית אשר לטענת המבקשים מצדיקה מתן רשות ערעור, הינה האם ערכאת הערעור רשאית לבסס קביעה של "התנהגות מחפירה" על ממצאים שנקבעו בהליך אזרחי נפרד, שנוהל בשם חברה בע"מ, חרף העובדה שנותן המתנה הפר את ההסכם ראשון? כפי שציינתי לעיל, שאלה זו כוללת שני רכיבים הדורשים התייחסות נפרדת: עניינו של הרכיב הראשון הוא בשאלה האם ניתן לבסס קביעה של "התנהגות מחפירה" על ממצאים שנקבעו בהליך הקודם, אשר המשיב לא היה צד לו, אלא החברה. כזכור, ביחס לכך קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי ההליך הקודם מקים מעשה בית דין, על דרך "השתק פלוגתא", שכן המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים נדירים וחריגים שבהם יש להכיר ב-"השתק פלוגתא לא הדדי התקפי" לנוכח הקרבה בין המשיב לחברה ומעורבותו האישית של המשיב בהליך הקודם. אכן, לצורך החלתו של השתק פלוגתא נדרשת, ככלל, זהות או קרבה משפטית בין בעלי הדין בשני ההליכים. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה ב-"כלל ההזדמנות", לפיו מקום בו ניתנה לבעל דין הזדמנות מלאה להציג את טענותיו והעניין הוכרע לחובתו, הרי שההשתק יחול גם לטובת צד שלא היה צד לאותו הליך. ככלל, נקבע כי "כלל ההזדמנות" מאפשר שימוש "הגנתי" בהשתק פלוגתא (קרי – שימוש בהכרעה בפלוגתא בהליך קודם על-ידי נתבע בהליך הנוכחי, אף שלא היה צד להתדיינות הקודמת) ולא שימוש "התקפי" בהשתק פלוגתא (קרי – שימוש בפלוגתא שהוכרעה בהליך קודם על-ידי תובע בהליך הנוכחי, אף שלא היה צד להתדיינות הקודמת). יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בכך כי במקרים "נדירים וחריגים" ניתן לאפשר שימוש התקפי בהשתק פלוגתא לטובת צד אשר לא היה צד להליך הראשון (ע"א 7742/20 אקוקה נ' עיריית תל אביב, פסקאות 21–22 לפסק דינו של השופט ד' מינץ וההפניות שם (30.1.2025)). משכך, אין מניעה עקרונית לבסס קביעה בדבר "התנהגות מחפירה" של המבקשים על בסיס הקביעות בהליך הקודם, אף שהמשיב לא היה צד לו, ואילו השאלה האם המקרה דנן בא בגדרי אותם מקרים "חריגים ונדירים" המצדיקים להכיר באפשרות זו, הינה שאלה יישומית שאינה מצדיקה מתן רשות לערער ב-"גלגול שלישי". יתר על כן, טענתם של המבקשים שלפיה ההליך הקודם אינו מקים מעשה בית דין להליך דנן, על בסיס אבחנה בין המשיב (שלא היה צד להליך הקודם) לבין החברה (שהייתה צד להליך הקודם), שומטת את הקרקע מתחת לתביעתם-שלהם: בתביעתם, עתרו המבקשים לאכיפת הסכם המתנה בו התקשרו עם המשיב, וזאת אף שהבעלים של תחנת הדלק והחניות היא החברה ולא המשיב. כלומר, תביעתם של המבקשים לאכיפת ההסכם מושתתת על גישה לפיה, בהקשר דנן, אין מקום לכל אבחנה בין המשיב לבין החברה. משזהו הבסיס לתביעתם של המבקשים, אין הם יכולים להישמע בטענה הפוכה לצורך הימלטות מתחולתו של השתק הפלוגתא. עניינו של הרכיב השני בשאלה השלישית שהמבקשים טוענים לה, הוא בשאלה האם ניתן לבטל התחייבות למתנה בשל "התנהגות מחפירה" בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק המתנה, גם כאשר התנהגות זו נגרמה בעקבות התנהגותו של נותן המתנה? ככל שידיעתי משגת, בפסיקתו של בית משפט זה טרם ניתנה תשובה לשאלה האם להתנהגותו של נותן המתנה עובר ל-"התנהגות מחפירה" של מקבל המתנה, יש משקל לעניין זכותו של נותן המתנה לחזור בו מההתחייבות בשל התנהגותו המחפירה של מקבל המתנה (וראו: ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5) 797, 808–809 (1999)). יצוין כי בספרות הובעה הדעה לפיה בית המשפט נדרש לבדוק אם "ההתנהגות המחפירה [של מקבל המתנה – י' כ'] לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו" (מרדכי ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 386 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, מהדורה שנייה 1996). עמדה זו אומצה במקרים מסוימים בפסיקתם של הערכאות מטה, ראו למשל: עמ"ש (מחוזי מר') 62373-11-15 י. נ' י., פסקה 53 (22.7.2016)). על אף האמור, אינני סבור כי יש צורך להכריע בשאלה זו במקרה דנן: בית המשפט המחוזי קבע, בפסק דינו, כי אף אם יקבל את העמדה העקרונית שלפיה נותן המתנה לא יוכל לחזור בו מהתחייבותו אם ההתנהגות המחפירה של מקבל המתנה נגרמה בשל התנהגותו שלו, הרי שאין בכך כדי להועיל למבקשים. זאת, על בסיס קביעתו של בית המשפט שהתנהגותם של המבקשים אינה "תולדה לגיטימית, צפויה או מסתברת" של מעשיו של המשיב, ועל כן אין בהתנהגותו של המשיב כדי למנוע ממנו מלחזור בו מהתחייבותו נוכח התנהגותם המחפירה של המבקשים. משכך, גם אם השאלה העקרונית האמורה תוכרע כשיטתם של המבקשים (קרי – ייקבע כי יש לבחון אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגות נותן המתנה), אין בכך כדי לשנות את תוצאת ההליך. במקרים מעין אלו קבעה הפסיקה כי אין מקום ליתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו מיני רבים: רע"א 25104-06-25 חברת בני חנא שמשום בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, פסקה 9 (9.10.2025); רע"א 40280-12-24 שחר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פסקה 15 (31.7.2025)). אוסיף ואציין, מעבר לצורך, כי קביעתו של בית המשפט דלעיל מקובלת עליי גם לגופם של דברים, ולו לאור העובדה שמעשיהם הפוגעניים של המבקשים היו מכוונים. מכל האמור עולה כי חרף טענותיהם של המבקשים, בבקשתם לא מתעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים אשר מצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". כמו כן, איני סבור כי ייגרם למבקשים כל עיוות דין מדחיית הבקשה. בטרם סיום, אעיר, במאמר מוסגר, כי סעיף 5(ג) לחוק המתנה חל על התחייבות למתנה ולא על מתנה שהושלמה (ראו למשל: ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (5.5.2016)), ואפשר כי היה מקום להרהר האם בענייננו אכן עסקינן בהתחייבות למתנה ולא במתנה שהושלמה. בית המשפט המחוזי ציין כי שאלה זו לא נעלמה מעיניו, וקבע כי "ככל שהדברים אמורים בעשיית שימוש בחניות בעתיד, בפנינו עומדת התחייבות למתן מתנה" (ההדגשה במקור – י' כ'). המבקשים בחרו שלא לטעון כנגד קביעה זו, ומשכך איני נדרש לה בהחלטתי זו. סוף דבר: דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.