רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטרד תאגיד חוץ נ. כאלד קטב

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש) לפיה נדחתה בקשת המבקש למתן צו זמני להגבלת המשיב מלעשות שימוש בנכסים השייכים לו והנמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית.

המבקש הינו בנק מסחרי, אשר המשיב מנהל אצלו את חשבונותיו. המבקש הגיש כנגד המשיב תובענה בגין חוב עתק, שכנטען, צבר בחשבונו. לבקשת המבקש, ניתן צו עיקול זמני על נכסים (כלי רכב ומניות) בהם מחזיק המשיב בארץ. המבקש חשש כי בשל ערכם המזערי של נכסים אלה, ביחס לחוב, לא יהיה בהם די על מנת לפרוע את מלוא החוב, ולכן הגיש לבית המשפט בקשה ליתן צו זמני להגבלת המשיב מלעשות שימוש ו/או כל דיספוזיציה בזכויות שיש לו, למשיב, בנכס מקרקעין באזור עוג'ה וביריחו, וזאת בהתאם לתקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי הואיל ולפי הסכם הביניים שנחתם בין ישראל לרשות הפלסטינית, מצויים המקרקעין נשוא הבקשה בתחום סמכות השיפוט של הרשות הפלסטינית, אין לבית המשפט סמכות ליתן את הצו המבוקש. בית המשפט סבר שאף אם הוא מוסמך להעניק צווים המתייחסים לנכס המצוי מחוץ לתחום השיפוט, אין הוא מוסמך לתתם ככל שהמדובר בנכסי מקרקעין. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

2.המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר פסל את האפשרות ליתן את הצו אותו ביקש, שהינו צו מניעה אישי כנגד המשיב, ואינו מורה למוסדות הרשות הפלסטינית שלא לעשות כל דיספוזיציה בנכסים שבשטח סמכותם. בית המשפט, לשיטת המבקש, נפל לכלל טעות כאשר לא היה ער להבחנה שבין צו עיקול זמני, ל"צו מרבה", שהוא הצו המבוקש על ידו.

המשיב תומך בהחלטת בית המשפט קמא. הוא טוען כי אין ברשותו, או בבעלותו, נכסים כמפורט בבקשתו של המבקש. בנוסף, הוא סבור כי לבית משפט בישראל אין סמכות שיפוט בעניין נשוא הבקשה, שכן המדובר בבקשה הנוגעת לסעד בנושא מקרקעין שנמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

בקשה זו נסבה סביב שאלת האפשרות להעניק סעד זמני שימנע מבעד בעל דין מלעשות פעולות בנכס שלו המצוי מחוץ לתחום המדינה. בית המשפט קמא ענה לשאלה זו בשלילה. אין בידי להסכים למסקנה זו, בסוברי שאינה תואמת את המצב החוקי הקיים בארץ.

4.תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שהותקנה כחלק מתיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשס"א-2001, קובעת כי:

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.

(ב) בתקנה זו, "נכסים" - לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה.

סעיף קטן (ב) לתקנה, מבהיר, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי אכן ניתן להעניק סעד זמני, אשר יגביל את שימושו של בעל דין בנכס אשר מצוי מחוץ לתחום מדינת ישראל. באופן זה עוגן בתקנות הסעד של "צו מרבה" ( Mareva ), שמקורו בדין האנגלי, ואשר אפשרות קליטתו בדין הישראלי הועלתה, לראשונה, על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו א' וינוגרד, בת.א. (ת"א) 2233/90 אוקון נ' זקס , פ"מ תשנ"ב(1) 184.

5.עד לפסק הדין Mareva Compania Naviera SA v. International Bulkcarriers SA [1980] 1 All ER 213 (CA) (להלן: פרשת מרבה), לא נתקיים בדין האנגלי סעד זמני הדומה לעיקול הזמני המוכר בשיטתנו שלנו ובשיטות אחרות. בפרשת מרבה, אישר בית המשפט לערעורים באנגליה מתן צו מניעה זמני אשר אסר על הנתבעים הממתינים לפסק דינם להעביר אל מחוץ לתחום השיפוט האנגלי כספים בהם החזיקו בבנק לונדוני. כך הפכה הפרשה לאבן דרך בהיסטוריה המשפטית האנגלית, ומעתה ואילך כונו צווים מסוג זה, אשר "מקפיאים" באופן זמני את הנכס, ובכך פועלם דומה מאוד לפועלו של צו עיקול זמני בארץ- "צווי מרבה".

בדיני סדר הדין האזרחי החלים בישראל, לעומת זאת, מוכר מקדמת דנא הסעד של עיקול זמני, ומאז כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשנ"ו-1996 (ועד לתיקון מס' 6 האמור בתשס"א), איפשרה תקנה 386 לבית המשפט גם להורות לנתבע להימנע מלהוציא נכסים מתחום המדינה. לכן, לכאורה, לא היה ב"צו המרבה" חידוש, ולא היה לנו, לכאורה, צורך באימוצו. ברם, מאז שהוצג לראשונה, חלה התפתחות משמעותית בדיני "צו המרבה" באנגליה, התפתחות אשר הרחיבה את פועלו של הצו, אל מעבר לתחומי פועלו של העיקול הזמני בשיטתנו. ב-1988, הרחיב בית המשפט לערעורים האנגלי את הסמכות למתן "צווי מרבה", וקבע כי הצווים יכולים להסדיר את התנהגות הצדדים בתחומי שיפוט זרים ( Babanaft International Co. SA v Bassatne

[1989] 1 All ER 433 , Republic of Haiti

v Duvalier [1989] 1 All ER 456 , Derby

& Co. Ltd. v Weldon (NO. 1) [1989] 1 All ER 469 ).

6.בית המשפט האנגלי סבור היה שהוא מוסמך ליתן צו שכזה, אף שהוא קשור בנכסים המצויים מחוץ לתחום סמכותו של בית המשפט, כיוון שזהו צו in personam , ולכן ניתן לתתו כחלק מהסמכות שמפעיל בית המשפט כלפי הנתבע. משום כך, גם מסוייגת תחולתו של הצו, וכל אימת שהוא ניתן על ידי בית המשפט באנגליה מובאת בו פסקה הקובעת, כי הצו לא משפיע על אף אדם המצוי מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט, לבד ממי שכלפיו מכוון הצו, או בא כוחו, ופרט לאדם הכפוף לסמכות בית המשפט האנגלי ואשר קיבל הודעה על מתן הצו ויכול למנוע פעולות או מחדלים מחוץ לתחום השיפוט שיסייעו בהפרת הצו ( R. N. Ough & W. Flenley The Mareva Injunction and Anton Piller Order (2 nd ed., 1993) 38-40 ). בהיותו צו in personam

ולא in rem , אין ל"צו המרבה" השפעה ישירה על נכסים הנמצאים מחוץ לתחומי השיפוט של בית המשפט- כל השפעתו של הצו היא על הנתבע, והסנקציה בגין הפרתו תינתן במסגרת הליכי ביזיון בית המשפט.

על אף שהסעד של "צו מרבה" שהוא בעל תחולה אוניברסלית עודו נחשב באנגליה ליוצא דופן, הרי שבחינת הפסיקה לאורך השנים שחלפו מלמדת כי בתי המשפט שם אינם נרתעים מלתתו, ושהם נכונים להגמיש את התנאים הנדרשים לשם כך. כך, למשל, לא נקבעה דרישה שתעמוד לזכות התובע תביעה חזקה במיוחד על מנת שיינתן צו בעל תחולה עולמית. יחד עם זאת, פרט לעמידה בתנאים הרגילים למתן "צו מרבה", על מנת שינתן צו בעל תחולה עולמית חובה להוכיח כי אין די בנכסים שבתוך תחום השיפוט כדי להבטיח את הציות לפסק דין עתידי. בנוסף לכך, יש צורך להוכיח כי לנתבע נכסים מחוץ לתחומי השיפוט; מתן הצו מותנה בהתחייבות המבקש שלא לפתוח בהליכים בחוץ לארץ לאכיפת "צו המרבה". על מנת להקל על מבקשי הצו לעמוד בתנאים אלה, נכונים בתי המשפט באנגליה אף ליתן למבקש צו שיחייב את הנתבע בגילוי מצב נכסיו בחוץ לארץ ( Ough, op. cit. , pp. 41-43 , S. Gee Mareva Injunctions and Anton Piller Relief (4 th

ed., 1998) 201-204 )).

7.כאמור, האפשרות של קליטת "צו המרבה" בדין הישראלי הועלתה לראשונה בפרשת אוקון .

נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו א' וינוגרד סבר באותו פסק דין כי יש לבית המשפט הישראלי סמכות להוציא צו מניעה זמני הנוגע לנכס המצוי מחוץ לישראל מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. סעיף זה מעניק לבית המשפט סמכות כללית להעניק סעד. היו שסברו כי אמנם הסעד של "צו מרבה" הוא חיוני, אולם אין זה ראוי למסדו בדרך של חקיקה שיפוטית (ע' אזר "צווי מריבה" ו"אנטון פילר"" הפרקליט מא (תשנ"ג) 93, 103). ואכן כיום, תקנה 383 לתקנות מעגנת מפורשות את סמכות בית המשפט ליתן "צו מרבה".

8.בדומה ל"צו המרבה" האנגלי, גם עניינה של תקנה 383 הוא בצו in personam , ולכן אין, לצורך הפעלת הסמכות המוקנית בתקנה לבית המשפט, חשיבות למיקום הנכס- וזהו ההגיון שמאחורי הוראת סעיף קטן (ב) לתקנה. זאת ועוד, כיוון שהצו הוא in personam , אין כל משמעות לאופיו של הנכס אשר ביחס לשימוש בו ניתן הצו נגד הנתבע. בצו in personam , הנמען הוא האדם, הכפוף לסמכות השיפוט, ולא הנכס, ולכן אין חשיבות לשאלת מיקום הנכס וכפיפותו לסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי, כמו גם לסיווגו כנכס מקרקעין, כנכס מיטלטלין או כנכס מסוג זכויות. לפיכך אין לדעתי לקבל את ההבחנה שערך בית המשפט קמא בין "נכסי דלא ניידי" ל"נכסי ניידי". על ההבדל בין סמכות in personam לבין סמכות in rem עמד כבר השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט בבג"ץ 279/51 אמסטרדם ואח' נ' שר האוצר , פ"ד ו(2) 945:

בסוג האחד in rem] - א. ר.] יוצרת המדינה (ומבטלת) זכויות-שבחוק, התופסות נגד "כל העולם", ובכוחה לעשות כן הודות לשליטה שהיא מקיימת במישרין על הנכסים הנמצאים בתוך השטח בו היא מפעילה את ריבונותה; ואילו בסוג השני [ in personam - א. ר.] קובעת המדינה אך זכויות-שביושר, ובכוחה רק בעקיפין - הפעם הודות לשליטה שהיא מקיימת על הבעלים

הנמצאים בתוך איזור שיפוטה- לקבוע זכויות-שבחוק (ההדגשות במקור) ( שם , בעמ' 985).

בשל אופיו של הצו הניתן מכוח תקנה 383 לתקנות כצו in personam , לא יכול לעמוד גם נימוק אחר שהביא בית המשפט קמא, ושעליו חזר המשיב בפניי. בית המשפט קמא, קבע, כי אין לתת את הצו המבוקש, בשל שבין השאר, לא ניתן יהיה לאוכפו, וזאת כיוון שלא ניתן יהיה למנוע העברתו של נכס הנמצא בשטח הרשות הפלסטינית – מן המשיב לאחר. אלא שטבעו של צו in personam הוא, כאמור, שאכיפתו תבוצע כנגד הנתבע עצמו, ולא כנגד הנכס. לאמור, אין הצו מונע את העברת הנכס, אלא הוא מונע מבעד המבקש לעשות זאת. אם יופר הצו, לא תבוטל ההעברה, אלא שהנתבע יועמד לדין באשמת ביזיון בית המשפט. על כן, הצו ניתן לאכיפה ככל הוראת בית משפט אחרת, הניתנת כנגד בעל דין.

9.משנמצאנו למדים כי ניתן להעניק כיום בישראל "צו מרבה" בעל תחולה עולמית, מכוח הוראת תקנה 383, עלינו לקבוע עוד מהם התנאים להענקת סעד זמני זה. התנאי המקדמי הוא, כמובן, שהאדם כלפיו מכוון הצו יהיה כפוף לסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי מוציא הצו. התנאים האחרים מנויים בתקנה עצמה. ראשית, מחילה התקנה עצמה את התנאים הכלליים למתן סעד זמני, בהפנותה לסימן א' לפרק כ"ח לתקנות, שעניינו סעד זמני. בתקנה 383 נדרשות גם ראיות מהימנות לכך שאי מתן הצו יכביד על אפשרות ביצוע פסק הדין. לדעתי, בשוקלו התקיימות של תנאי זה, על בית המשפט לבחון האם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על מנת להבטיח את קיומו של פסק דין לכשזה יינתן. אם אכן די בנכסי הנתבע שבתחום השיפוט, אין צורך בהוצאת צו בעל תחולה מחוץ לתחומי השיפוט, שהוא צו יוצא דופן.

10.בייחודו האמור של "צו המרבה" על בית המשפט להתחשב בהפעילו את שיקול הדעת המסור לו בעת מתן סעד זמני, מכוח תקנה 362 לתקנות. על שיקול הדעת להיות מונחה בידי השיקולים שהביאו למיסודו של "צו המרבה" בעל התחולה עולמית, אך גם לאור הסכנות הכרוכות במתן סעד זה.

"צו המרבה" הוא סעד חשוב בעולם בו אנו חיים, עולם בו גבולות מדיניים הולכים ומאבדים מחשיבותם. כיום, עשוי במקרים רבים, להופיע בפני בית המשפט אדם אשר כפוף לסמכות שיפוטו של בית המשפט, אך עיקר נכסיו נמצאים מחוץ לישראל. משום כך, לא יוכל צו עיקול שיוצא כנגד נכסיו המצויים בארץ להבטיח את אפשרות מימוש פסק הדין לכשיינתן. כדי להתאים את הסעדים הזמניים למציאות חיים זו, בא לעולם "צו המרבה" בעל התחולה העולמית. אלא ש"צו המרבה" בעל התחולה העולמית צופן בחובו גם חסרונות. הצורך להידרש לדיון בנכסים המצויים מחוץ לארץ, מסרבל את ההליך, וכרוכות בו הוצאות לצדדים. הוא אף עלול לגרור קיום דיונים בחוץ לארץ, ועשוי להביא להתנגשות בין חיוביו של אדם לפי צווי בית המשפט הישראלי לבין חיוביו לפי דין המקום בו מצוי הנכס שבבעלותו, ושכלפי השימוש בו כוון "צו המרבה".

11.משהובהרו התנאים והשיקולים הצריכים למתן "צו המרבה", ניתן לבחון את התקיימותם בענייננו. לבקשה צורפו כתב ערובה וכתב התחייבות עצמית מטעם המבקש, כנדרש בתקנות. בית המשפט נתן כבר, בתיק זה, צו עיקול זמני כנגד נכסי המשיב שמיקומם בארץ, ומכאן שבית המשפט מצא כי מתקיימים תנאי סימן א' לפרק כ"ח לתקנות. מחומר הראיות שהוצג על ידי המבקש עולה כי לא יהיה די בנכסים אלה על מנת לאפשר מימוש פסק דין שינתן לטובתו, אם אכן יינתן פסק דין שכזה. בנוסף לכך, יש לזכור כי הצו המבוקש מתייחס לשימוש בנכסים המצויים בשטח הרשות הפלסטינית. אכן, אין מחלוקת בין הצדדים כי לבית המשפט אין סמכות ליתן צו בנוגע למקרקעין אלה בהליך אזרחי. אך סבור אני, כי היחסים המיוחדים שבין ישראל והרשות הפלסטינית, יש בהם כדי להוות שיקול המקל על מתן "צו מרבה" ביחס לשימוש בנכסים המצויים בשטח הרשות הפלסטינית. זאת בשל שהיחסים הכלכליים ההדוקים שבין ישראל לשטחים המוחזקים יוצרים מציאות בה לעיתים מזומנות עשוי להופיע בפני בית משפט ישראלי, אדם המחזיק נכסים בשטחים - ולהיפך. בנוסף, הקושי הכרוך בדיון בנכסים כאלה הוא מועט יחסית, כיוון שבתי המשפט הישראליים מורגלים לדון בעניינים הנוגעים לשטחים.

12.השאלה האחרונה שנותרה להכרעה היא השאלה אם הוכח כי למשיב אכן יש נכסים בשטחי הרשות הפלסטינית. לעניין זה, מובן שאין להסתפק בטענות בעלמא כי נתבע הוא בעלים של נכס כלשהו מחוץ לישראל, במיוחד לאור העלויות האמורות הכרוכות במתן "צו המרבה". מנגד, מטבע הדברים, לא תמיד ניתן יהיה להביא, בשלב המקדמי של בקשת סעד זמני, ראיות מוחלטות לקיומה של זכות בנכס הנמצא מחוץ לישראל. פירוט שכזה בדבר הזכות הנטענת בנכס גם אינו הכרחי, הואיל וכאמור, עסקינן בצו אישי ולא בצו החל ישירות על הנכס. בענייננו, בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי טענתו של המשיב כי הנכס אינו שלו היא טענה משנית כיוון שלא צורף תצהיר להוכחתה. בנתון לקביעה נחרצת זו של בית המשפט, יש לקרוא גם את ההערה לעניין הבעלות בנכס המופיעה בשולי פסק הדין. בבקשה שהוגשה, טוען המבקש כי עדה מטעמו העידה כי המשיב הוא הבעלים של הנכס, והמשיב בחר בחקירתה הנגדית של העדה שלא להתייחס לדברים אלה עליהם העידה. מנגד, המשיב, אשר לא הביא ראייה בבית המשפט קמא לביסוס טענתו, שאף לא גובתה בתצהיר, לא הביא לטענתו כל ראייה גם בתשובתו, והסתפק בחזרה על הטענה הסתמית כי הנכס אינו שלו. בכך אין די.

הערעור מתקבל. המשיב ימנע מלעשות כל דיספוזיציה בנכסיו שבשטחי הרשות הפלסטינית, המפורטים בבקשה עד מתן פסק דין בתובענה העיקרית. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 10,000 ש"ח.