רע"א 4568/02 פהמי אבו מוך נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין בגין אחזקת אקדח בקוטר 9 מ"מ, מחסנית המכילה 8 כדורים לאקדח ואלה, עבירות בנשק ועבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב. עם הבאתו לדין בבית המשפט השלום ביקשה המדינה להורות על מעצרו עד תום משפטו. העורר טען, כי האקדח שנמצא ברכבו נשתל בו על ידי השוטרים שבאו לערוך חיפוש בביתו ובחצריו, וכי את האלה, החשודה כגנובה, קנה אחד מאחיו בחנות הספורט בכפרו - בקעה אל-גבריה.

בית משפט השלום נעתר לבקשת המדינה לאחר שסבר, כי קיים סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, לאחר שהביא בחשבון את עברו הפלילי וקבע כי קמה עילת מעצר במקרה זה וכי אין להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופה אחרת.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שבית המשפט מצא כי גרסתו של העורר כאילו הטמינו השוטרים את הנשק ברכבו סומכת על עדויות המכחישות זו את זו, ולאחר שקבע כי בשל המצב הבטחוני הרעוע קיים סיכון של ממש במעשיו על מי שמחזיק בכליו שלא כחוק כלי נשק קטלניים.

כנגד החלטה זו מופנה הערר היום.

בא-כוחו של העורר, שטען בטוב טעם, סבור כי התשתית הראייתית העומדת לחובתו של העורר אינה מספקת בשלב זה. הוא מציין, כי גרסתו של העורר, כאילו הוטמן האקדח ברכבו על ידי שוטרים, נתמכת על ידי עדות אחיו שהיו נוכחים בעת החיפוש שנערך בביתו. עוד הוא טוען, כי הערכאות הראשונות נתפסו לכלל טעות כשביססו את החלטותיהן על מידע מודיעיני שהוצג בפניהן בלא שהונחה תשתית משפטית שתאפשר הסתמכות על עדותו של מוסר המידע במשפט עצמו.

שתי הטענות, הן באשר לתשתית הראייתית והן באשר לתשתית המשפטית, קשורות זו בזו ואת שתיהן אין לקבל בשלב זה.

ראשית, בית משפט השלום וכך גם בית המשפט המחוזי, הצביעו על פירכות בעדויות ובטענות שבאו מפי העורר ושנועדו לתמוך בגרסה כאילו הוטמן האקדח ברכבו על ידי השוטרים. מול הגרסאות הלא אחידות האלה עומדת עדותם על מספר שוטרים ומפריכה לכאורה את טענת העורר. יתרה מכך, העורר הציע גרסה גם באשר להמצאות האלה בתוך רכבו - כאילו נרכשה בחנות בכפר - אלא שגרסה זו הוכחשה על ידי הבעלים של אותה חנות.

לכל אלה מצטרפת שאלת נפקותו על המידע המודיעיני. המידע הזה מספר על הדרך בה נודע לשוטרים כי העורר מחזיק ברשותו את כלי הנשק. ספק בעיני אם לצרכים שהמאשימה נזקקת למידע זה יש צורך בהעדת מקור המידע דוקא, שהרי הטענה, בשלב זה, אינה אלא שאין ליתן אמון בגרסה שהשוטרים הטמינו את הנשק כאמור. חיזוק לנסיבות האמיתיות של החיפוש ניתן למצוא בעובדה כי השוטרים ידעו מראש שהעורר מחזיק נשק בכליו וכי זו הסיבה שהם באו לערוך את החיפוש. לצורך זה עשויים השוטרים עצמם להעיד על קבלת המידע.

מכל מקום התוצאה היא שהעורר לא הציע גרסה שיש בה כדי להצביע על מטרות תמימות או חסרות סיכון מיוחד בהחזקת הנשק ונותרה העובדה שהוא החזיק כלי משחית בידיו ושיקר, לכאורה, באשר למקורו ולתכלית שלשמה הוחזק. בכך, שונה המקרה מזה ממקרים בהם ניתן היה להניח לטובת הנאשם כי החזיק בנשק למטרת הגנה עצמית או למטרות אחרות שאינן מעידות על עצמן על מסוכנות. נסיבות אלה אינן עומדות לבדן. מצטרפת להן העובדה שבעברו הרחוק של העורר הוא הורשע בעבירות הנגועות באלימות.

התוצאה היא, אפוא, כי הערר נדחה.