פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4595/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. מיכאל שילה
2. דליה שילה
נ ג ד
המשיבים:
1. עודד סבר
2. נאוה סבר
בקשת רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל, והשופטים וילנר ורניאל)
מיום 5.5.09 בתיק ע"א 5051-07
בשם המבקשים:
עו"ד עדו אמיר
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל, והשופטים וילנר ורניאל) מיום 5.5.09 בתיק ע"א 5051-07, בו התקבל באופן חלקי ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת נאות-פרי) מיום 16.10.07 בתיק א' 7971/04.
ב.
עניינו של ההליך, בשלב הנוכחי, בעיקר בזכותם של המשיבים לעשות שימוש ברצועת קרקע (להלן המקרקעין ) שבבעלות שכניהם המבקשים (במשותף עם אחרים). עוד נאמר, כי בנסיבות התכנוניות, ההכרה בזכות זו סללה את הדרך לקבלת היתר בנייה לעבודות שונות שבוצעו. בית משפט השלום קבע, בין היתר על יסוד עדויות שנשמעו, "כי שילה (המבקשים - א"ר) הסכימו שסבר (המשיבים - א"ר) יעשו שימוש ברצועת המעבר" (סעיף 50; להנמקה ראו סעיפים 55-50). מסיבה זו הורה בית המשפט למבקשים, "ליתן הסכמתם לבקשה לקבלת היתר בניה שהגישו סבר (המשיבים - א"ר)" (סעיף 57(ב)). מנגד נקבע:
"כיון שהצדדים לא העלו על הכתב כל הסכמה לגבי שימוש סבר ברצועת המעבר, הרי ששילה יכולים לחזור בהם מאותה הסכמה, ובמקרה שכזה - יהא על סבר להשיב לחזקתם את רצועת המעבר... כלומר, שלמרות ששוכנעתי כי הם הסכימו בעבר שסבר יעשו שימוש במקרקעין (בבחינת ברי רשות) הרי שזכותם לחזור בהם מהסכמה זו ולדרוש את השבת השטח לידיהם" (סעיף 57(ג)).
לא למותר לציין כי בית משפט השלום פסק את דינו לאחר נסיונות פשרה, אף שציין כי "המצב הבלתי הגיוני אליו הגיעו הצדדים יישאר על כנו" בנסיבות, וכי לא הגיע בפסיקתו לתוצאה מיטבית.
ג.
על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור וערעור שכנגד, שניהם נדחו על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 למעט בעניין אחד . בית המשפט המחוזי
קבע, כי "הסכם לזכות שימוש במקרקעין, להבדיל מהעברת זכות בעלות, אינו חייב להיעשות בכתב", ולפיכך:
"משנעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבים (סבר) למתן צו המחייב את שילה ליתן הסכמתם לבקשה לקבלת היתר... ומשנמנע בית משפט קמא בסופו של דבר ממתן הצו האמור נוכח סברתו, בטעות, כי נדרש היה הסכם בכתב לכך, הרי שנוכח האמור לעיל, אכן ראוי היה ליתן את הצו האמור. ממילא נוכח מתן הצו, לא היה מקום להורות על סילוק ידם של המשיבים מרצועת הקרקע שבמחלוקת".
ד.
בבקשה שלפנינו - הערוכה במפורט - נטען, בין היתר , נגד תוצאתו הסופית של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה שטח מקרקעין שבבעלות המבקשים "נגזל דה פקטו על ידי המשיבים", כנאמר. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את ערעור המבקשים, בו ביקשו להשיב את השימוש במקרקעין לידיהם, ולחייב את המשיבים בדמי שימוש ראויים. נטען, כי המבקשים לא הסכימו לאפשר למשיבים שימוש בלעדי במקרקעין שבבעלותם (סיפוח לגינתם), וכי תפיסת השטח נעשתה מאחורי גבם. עוד נאמר, כי לאורך כל ההתדיינות דרשו המבקשים את סילוק המשיבים מהמקרקעין, כי שגה בית משפט השלום בקבעו כי המבקשים "לא ביקשו כל סעד עתידי שכזה", ושגה בית המשפט המחוזי כשלא העניקו. נטען גם כי החלטת ביניים של בית משפט השלום עמדה בניגוד להכרעתו הסופית שלו עצמו.
ה.
לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אין המקרה שלפנינו בא בגדרים אלה, וגם לא מצאתי טענה של ממש מעין זו. בית משפט השלום קבע, על יסוד עדויות והיסקים מסתברים (לרבות ההנחה, כי ללא מתן רשות שימוש במקרקעין לא היו המשיבים משתתפים במימון סלילתו של כביש גישה למבקשים), "אני מבכרת את גרסת סבר... על פני גרסת שילה (לפיה הם לא הסכימו ליתן לסבר לעשות שימוש ברצועת המעבר)" (סעיף 55). כל שקבע בית המשפט המחוזי - אם כי ללא ניתוח פרטני של המנגנון המשפטי - על יסוד עובדות שקבע בית משפט השלום, הוא כי בנסיבות הקונקרטיות, אין הסכמת הצדדים מאפשרת למבקשים לדרוש את השבת השימוש במקרקעין לידיהם. וביתר דיוק, כי כך הסכימו ביניהם הצדדים. המדובר בקביעות עובדתיות מובהקות, ולא לאלה נועד ערעור בגלגול שלישי (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)).
ו.
איני יכול שלא לומר, כי צר לי על שסכסוך שכנים זה לא נפתר בהסכמה, כפי שהציע - כמעט התחנן - בית משפט השלום, וכפי שהציע בשלב ראשון השופט סוקול בבית המשפט המחוזי. איני קובע כמובן לפתחו של מי מונחת האחריות לכך, אך התוצאה מצערת. מכל מקום, במובהק אין זה תיק שבית משפט זה עשוי להידרש אליו בגלגול שלישי, ואיני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום כ"ד בסיון תשס"ט (16.6.09).
ש ו פ ט