רע"א 4613/19 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

כעולה מהחומר שלפניי, נגד המבקש הוגש כתב אישום שבו יוחסו לו, בין היתר, עבירות של איומים והטרדה. ביום 4.12.2016 קבע בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת א' כרייף ) כי יש להפסיק את ההליכים נגד המבקש לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, והורה על אשפוזו בכפייה לתקופה המרבית המותרת על פי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. זאת, לאחר שעיין בחוות דעת מאת הפסיכיאטרית המחוזית שממנה עולה כי המבקש לא היה אחראי לביצוע מעשיו בעת שביצע את המיוחס לו בכתב האישום, וכי הוא אינו כשיר לעמוד לדין אותה עת.

2.

בפברואר 2017 הורתה ועדה פסיכיאטרית שהתכנסה בעניינו של המבקש על שחרורו מצו האשפוז הכפוי, לחלופה של צו לטיפול מרפאתי כפוי, אך במאי 2018, לאחר בדיקת המבקש במרפאה, ניתנה הוראת אשפוז כפוי לא דחופה בעניינו. המבקש ערר על החלטה זו לפני הוועדה הפסיכיאטרית, עררו התקבל, וצו האשפוז הכפוי הומר לצו לטיפול מרפאתי כפוי.

3.

לבקשת המבקש, צו הטיפול המרפאתי הכפוי בעניינו נדון פעם נוספת בחודש מרץ 2019. לקראת כינוס הוועדה התקבל מכתב מטעם המרפאה שבה טופל המבקש שממנו עולה כי מאז שחרורו של המבקש במאי 2018 הוא נוטל טיפול תרופתי ונמצא במעקב פסיכיאטרי ודומה כי מצבו השתפר. עם זאת, נמסר כי המבקש עודנו שרוי במצב פסיכוטי דלוזיונלי, התנהגותו תוקפנית ומתאפיינת בחוסר שיפוט והפרעה לאורח החיים של אנשים בסביבתו. בסופו של דבר, נוכח האמור, ועל בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית של הוועדה מהמבקש, החליטה הוועדה ביום 7.3.2019 להשאיר את צו הטיפול המרפאתי הכפוי על כנו. הוועדה ציינה כי מן המבקש נשקפת מסוכנות ברמה נמוכה כלפי עצמו וברמה בינונית כלפי אחרים; וכי הפסקת הטיפול הרפואי עשויה להחמיר את מצבו הנפשי ולהביאו להתנהגות מסוכנת.

4.

המבקש ערער על ההחלטה. ביום 23.6.2019 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ח' טרסי ) את הערעור בציינו כי מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בהחלטה של הוועדה הפסיכיאטרית היא מצומצמת, נוכח מומחיות הוועדה. בית המשפט עמד על השיפור במצבו של המבקש בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם הטיפול המרפאתי הכפוי, אך הדגיש את עמדת הוועדה שלפיה הפסקת הטיפול תוביל להחמרת מצבו. עוד צוין כי מסקנות הוועדה בדבר מצבו הנפשי של המבקש בוססו כדבעי, הן מהחומר שהונח לפניה, הן מהתרשמותה הבלתי אמצעית. בית המשפט אף הוסיף וציין כי ניתן להתרשם ממצבו הנפשי של המבקש גם נוכח התנהלותו בהליך הערעור. מכל הטעמים האמורים, בית המשפט קבע כי אין להתערב בהחלטת הוועדה, והשאיר את הצו המרפאתי הכפוי על כנו.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה, וככל שניתן להבין ממנה, המבקש, שאינו מיוצג, טוען שבית המשפט המחוזי לא שקל לעומק את ערעורו; לא נתן ביטוי לדברים שטען לפניו המבקש; וכי כיום, עקב נטילת הטיפול התרופתי, מצבו הנפשי תקין. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי טעה משציין כי הוחלט על הפסקת ההליך הפלילי בעניינו בבית המשפט השלום בנתניה בעוד שמדובר בהחלטה שניתנה בבית המשפט השלום בפתח תקווה. המבקש סבור כי יש לקבל את ערעורו בשל הטעמים האמורים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי,

התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין. הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.