רע"א 4632/09 יוסף חמדאן נ. טינה טל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שניתן על ידי כבוד השופט י' עמית , אשר בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה שניתן על ידי כבוד השופטת ע' חן-ברק , ושבמסגרתו נדחו תביעותיהם של המבקשים נגד המשיבה למתן צו עשה להשבת מכונית מסוג רנו מגאן מ.ר.

15-184-56 (להלן: המכונית ) לידי בעליה או מי שרשאי להחזיק בה, כפי שיפורט להלן.

1.

בין המבקש 1, יוסף חמדאן (להלן: יוסף ), לבין המשיבה, טינה טל (להלן: טינה ) התקיימה מערכת יחסים רומנטית שהחלה בחודש יולי 2004 ונמשכה כשנתיים וחצי. על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי, ציפייתה של טינה הייתה כי יוסף, שהיה נשוי ואב לארבעה ילדים, יעזוב את ביתו ואשתו וישא אותה לאשה, אולם ציפייתה לא התגשמה. בתקופת יחסיהם, הרעיף יוסף על טינה מתנות רבות בשווי כספי רב (שיפוץ ביתה, מימון חופשות בבית מלון, תכשיטים, ריהוט, ציוד אלקטרוני ועוד, בסך כולל של כ-460,000 ₪). כמו כן, נהג יוסף להעמיד לרשותה של טינה רכבים ששימשו אותה במשך חודשים ארוכים. מרבית הרכבים היו שייכים לחברה בה עבד יוסף, כפי שיפורט להלן, וזאת למעט רכב מסוג מרצדס, שהיה שייך ליוסף (להלן: המרצדס ).

2.

המבקשת 2, החברה בה עבד יוסף בתקופה הרלוונטית (להלן: החברה ), היא חברה משפחתית שבעליה ומנהלה הרשום הוא אחיו של יוסף, חמדאן חמדאן (להלן: חמדאן ). אולם על פי קביעתו של בית משפט השלום, מי שניהל את החברה בפועל ולמעשה עשה בה כבתוך שלו, הוא יוסף, אשר עשה שימוש בכספי החברה גם למטרותיו הפרטיות ולמעשה הוא לא עשה כל הבחנה בין החברה, כספיה ונכסיה לבינו, התנהלות שהייתה ידועה לחמדאן ומקובלת עליו. הסיבה לרישום החברה על שם חמדאן היא משום שחברה קודמת שהייתה בבעלותו של יוסף נקלעה לקשיים כלכליים והלה הוכרז כפושט רגל.

3.

בחודש יולי 2006 רכש יוסף, באמצעות שיקים של החברה, את המכונית נשוא ההליך, בעסקת "טרייד אין". על פי קביעת בית משפט השלום, טינה נכחה בעת רכישת המכונית ואף בחרה את הדגם ואת הצבע. ממועד קנייתה ועד פתיחת ההליכים דנן שימשה המכונית את טינה באופן בלעדי, אף שהמכונית נרשמה על שם החברה. על פי קביעת בית משפט השלום יוסף הבטיח להעביר את הבעלות על שם טינה עם השלמת התשלומים אולם בפועל הבעלות במכונית לא הועברה.

4.

לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון, דרש יוסף מטינה להשיב לו את המכונית והיא סירבה. בעקבות זאת הגיש יוסף תביעה נגד טינה ובה טען כי הוא השאיל לה את המכונית וכי עליה להשיבה לבעליה. כחודש לאחר מכן, הגישה גם החברה תביעה נגד טינה ובה ביקשה להשיב לה את המכונית הנמצאת בבעלותה. הדיון בשתי התביעות אוחד. טינה טענה כי המכונית ניתנה לה במתנה על ידי יוסף ולכן אין היא חייבת להשיבה. יצויין כי במסגרת דיון בבית משפט השלום הגיעו באי כוח הצדדים להסדר שלפיו הועברה המכונית לשימוש החברה כנגד הפקדת ערבות בנקאית אוטונומית על סך 55,000 ₪ (סכום המשקף 90% משווי הרכב במחירון).

5.

בית משפט השלום בחיפה שמע את העדויות ובחן את הראיות. לדבריו, עדותה של טינה הייתה מהימנה וניתן למצוא לה חיזוק. לעומת זאת, על עדותו של יוסף "ניתן לומר כי לא היה בה, כמעט, פרט אחד שהוכח כנכון או שלא נסתר על ידי עדות אחרת". בית משפט השלום קיבל למעשה את גרסתה של טינה כי המכונית נרכשה כמתנה עבורה וכי יוסף הבטיח להעביר את הרישום על שמה, ונתן לכך אינדיקציות שונות שלא אפרטן כעת. כמו כן הוא דחה את גרסתו של יוסף כי נתן לטינה את המכונית כיוון שהיא סחטה אותו. מכיוון שכך, דחה את תביעתו של יוסף. אשר לתביעת החברה, בית משפט השלום קבע כי יש לראות את פעולותיו של יוסף כמחייבות את החברה, זאת נוכח ערבוב הנכסים, שימוש בכספי החברה למטרות אישיות של יוסף וכיו"ב התנהלות שחמדאן היה מודע לה והסכים לה. לחילופין, נקבע כי יש לומר כי פעולותיו של יוסף זכו לאישור ולאשרור ממנהלה ומבעליה הרשום של החברה. לפיכך, דחה גם את תביעת החברה למתן צו עשה והורה על העברת הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי החברה לידיה של טינה.

6.

יוסף והחברה ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דן בערעור לאחר שאיפשר למערערים להגיש ראיות נוספות בשלב הערעור והן: מסמך התחייבות של יוסף להעביר את המרצדס על שמה של טינה; פוליסת הביטוח המקיף של המכונית החל מיום רכישתה; שני דו"חות חניה שניתנו למכונית וחומר חקירה מתיק המשטרה שנפתח עקב תלונות הדדיות של הצדדים. בית המשפט המחוזי הסכים עם קביעת בית משפט השלום שלפיה את מעשיו של יוסף בכל הקשור למכונית יש לייחס לחברה ולהיפך. אשר לשאלה האם יוסף נסחט על ידי טינה, קבע בית המשפט המחוזי כי אמנם יש בראיות החדשות שנוספו כדי להעיב על דמותה ועל מהימנותה של טינה. יחד עם זאת, התקשה בית המשפט המחוזי לקבוע כממצא עובדתי כי לצד הלחץ שהפעילה טינה על יוסף להינשא לה, היא גם סחטה אותו באיומים. כמו כן לא מצא לנכון להתערב במסקנתו של בית משפט השלום לגבי כוונתו של יוסף לתת את המכונית במתנה לטינה.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין מדובר במתנה "על תנאי", שכן מדובר במתנה שניתנה על ידי יוסף לטינה כדי "לפייסה" על כך שאינו מתחתן עמה. עוד דחה את טענתו של יוסף כי מדובר במתנה ש"לא הושלמה". בית המשפט המחוזי התייחס גם לכך שטינה הגישה תביעה נפרדת ובה טענה שיוסף התחייב להעביר על שמה את המרצדס, טענה שלכאורה סותרת את טענת ההגנה שלה בהליך דנן, והתחבט בשאלה האם מן הראוי להחיל עליה השתק שיפוטי. יחד עם זאת, מכיוון שהטענה בהליך דנן הייתה הראשונה בזמן, הגיע למסקנה שאין מקום לחסום את דרכה של טינה בגלל טענה מאוחרת יותר. סופו של דבר, הערעור נדחה על כל חלקיו.

7.

בבקשת רשות הערעור שלפניי טוענים המבקשים כי מן הראוי ליתן להם רשות ערעור מהטעמים הבאים: צירוף הראיות הנוספות בשלב הערעור הביא לכך שחלק ניכר מההכרעות העובדתיות והמשפטיות לא נבחן פעם שנייה על ידי ערכאת ערעור. עוד טוענים המבקשים כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי היא הכרעה גבולית, פרי התלבטויות רבות, כך שמתבקשת בחינה של הסוגיות על ידי ערכאה נוספת. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הבקשה מעלה סוגיות בעלות חשיבות ציבורית כללית, כגון אבחנה בין מתנה מוגמרת והתחייבות לתת מתנה, אבחנה בין מתנה רגילה לבין מתנה על תנאי ועוד. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי שגה בית המשפט המחוזי כשנמנע מלקבוע קביעות שונות משל בית משפט השלום בהתבסס על הראיות החדשות שהוצגו. מרבית טענותיהם של המבקשים מתמקדות בהכרעות העובדתיות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בקבלת תשובה. על אף ניסיון המבקשים "לצבוע" את בקשתם בצבעים עקרוניים, הרי בסופו של דבר טענותיהם מתמקדות בעיקר בהכרעות העובדתיות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה, ומשכך הדבר, אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור. העובדה שבית המשפט המחוזי נזקק לראיות חדשות היא כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, מה גם שהראיות החדשות בסופו של דבר לא הביאו להתערבות בממצאים של בית משפט השלום. כידוע, הלכה היא שבבוא בית המשפט לשקול את השאלה אם להעניק רשות לערער, אין הוא בוחן האם הכרעתה של הערכאה הקודמת נכונה או לא, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. כאמור, המבקשים לא הצביעו על חשיבות משפטית או ציבורית כאמור.

9.

נוכח האמור לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.