רע"א 4641/08 עו"ד עוז גדות המנהל המיוחד על נכסי החייבת חמדה בן נ. הבנק הב

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין ), שקבע דיון בפניו בהתאם ליומנו של בית המשפט – בערעור של נושה-נטען (המשיב) על החלטה של המבקש בתביעת חוב שהגיש המשיב, וזאת, לשיטת המבקש, במקום להכריע בערעור על יסוד הכתובים בלבד, או להקדים הדיון בערעור ולקיימו בדחיפות.

יצוין כי ביני לביני השלים בית המשפט המחוזי את הדיון בערעור המשיב, ודחה אותו (ראו: בש"א (ת"א) 6248/08 במסגרת פש"ר (ת"א) 1353/05) בקובעו כי המשיב אכן איחר בהגשת תביעת החוב שלו, בלא כל הצדקה, ולכן צדק המבקש בדחותו את תביעת החוב. כן נקבע כי הבנק יישא בהוצאות המבקש בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

2.

נוכח העובדה שהדיון במכלול הסתיים כאמור בסעיף 1 שלעיל– דין הבר"ע היה להימחק והדבר הוצע למבקש, אך הוא הודיע בתגובה כי הוא עומד על מתן הכרעה בבקשת רשות הערעור שבפני, שכן הוא מעוניין, לדבריו, כי בית משפט זה יוציא מלפניו קביעה מנחה, אשר תקל, לשיטתו, על העומס הקיים בבתי המשפט בהקשר לאישרור הסדרי נושים שכל הנושים הסכימו להם, ותסייג את ההלכה שנקבעה ב-ע"א 9644/05 מיל"ה המכון הישראלי לשירותי הסברה ופרסום (1993) בע"מ נ' רוזנצוויג ( לא פורסם, 15.1.07) (להלן: פרשת מיל"ה) , בגדרו בוטל אישורו של הסדר נושים שניתן על סמך הכתובים בלבד, תוך קביעה שההסדר אושר בלא שקויימו ההליכים הנדרשים לפי הפקודה. לשיטת המבקש, הלכה זו מביאה לכך שבתי המשפט המחוזיים חוששים כביכול לאשר עתה הסדרי נושים בלא קיום דיון בעל-פה, גם כאשר דיון כזה אינו נחוץ.

טענה זו של המבקש – בכל הכבוד, אין לקבלה ודווקא הנסיבות שלפנינו יוכיחו, כפי שיבואר להלן.

השתלשלות ההליכים במכלול שבפנינו

3.

בית המשפט המחוזי אישר בתאריך 28.2.08 הסדר נושים בעניינה של גב' חמדה בן עזרא , שהמבקש משמש כמנהל המיוחד של נכסיה (בש"א 1395/08, פש"ר 1353/08). אישור זה ניתן חרף התנגדות המשיב, אך תוך קביעה שהלה יוכל להגיש למבקש תביעת חוב תוך 7 ימים, המבקש יכריע בה, והסדר הנושים יותאם להכרעה בתביעת החוב. בית המשפט ציין כי אין הוא מביע לעת הזו עמדה בטענת המבקש, כי המועד להגשת תביעת החוב חלף זה מכבר, משעברו למעלה מששה חודשים ממועד מתן צו הכינוס נגד גב' בן עזרא (ראו: סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980) (להלן – הפקודה ). נוכח האמור, המשיב אכן הגיש תביעת חוב למבקש, בתאריך 2.3.08, והמבקש דחה אותה למחרת היום, מן הטעם שהוגשה באיחור, כאמור. המשיב ערער בתאריך 18.3.08 על ההחלטה לדחות את תביעת החוב. בית המשפט הנכבד קמא החליט לקבוע את הערעור לדיון במעמד הצדדים, לתאריך 25.11.08. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה ליתן את החלטתו בערעור בלא לקיים דיון, ולחלופין לקבוע מועד קרוב יותר לדיון, מחשש כי עיכוב הדיון יביא לקריסת הסדר הנושים.

בית המשפט המחוזי הנכבד, בהחלטתו מתאריך 20.5.08, החליט כי הערעור יובא: "לדיון ביום 4.11.08 08:30, שהוא המועד המוקדם ביותר לפי יומני" (מועד זה נדחה בהמשך לתאריך 2.12.08 בשל שירות מילואים של ב"כ הבנק).

על רקע זה הוגשה הבקשה שבפניי.

4.

בבקשת רשות הערעור מלין המבקש על כך שלמרות שכל הנושים (האחרים, מלבד הבנק) בפשיטת הרגל הסכימו להסדר נושים, בית המשפט של פשיטת הרגל קבע את הערעור על דחיית תביעת החוב לדיון בעל-פה בפניו, והועידו לאחר זמן מה, בהתאם ליומנו העמוס. עוד נטען שתביעת החוב דינה היה להידחות, משהוגשה באיחור משמעותי. לטענת המבקש, דחייה של שמיעת הדיון בערעור למשך מספר חודשים, מקשה על החייב לסיים את הליכי פשיטת הרגל ולפתוח דף חדש בחייו, ועלולה אף להביא לקריסת הסדר הנושים. מכאן שבנסיבות מעין אלו יש לצמצם את תחולתה של ההלכה שנפסקה ב פרשת מיל"ה .

דיון

5.

המבקש לא דק פורתא בתיאור ההלכה ב פרשת מיל"ה ואף לא בדרך שיש ליישמה. נבהיר:

(א)

תיאור המקרה שבכאן כמצב בו כל הנושים מסכימים להסדר הנושים, ולכן לא היתה, כביכול, הצדקה לקיום דיון בעל-פה בערעור ולעיכוב ביישום ההסדר, הוא תיאור בלתי מדויק, אם לנקוט לשון המעטה. אף אם המבקש דחה את תביעת החוב של הבנק, וקבע בכך כי הטוען לנשייה אינו נושה כלל ועיקר, עדיין לא היה בכך כדי לשלול את העובדה שהיה קיים נושה (נטען) אחד, הוא המשיב, אשר הגיש תביעת חוב וערעור – בהתאם להחלטות בית המשפט המחוזי הנכבד. בהקשר זה יש להוסיף כי מובן הדבר, שאילו היה הערעור על החלטת המבקש בתביעת החוב מתקבל, היה בכך כדי לחייב את התאמת הסדר הנושים כולו, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו. הנה כי כן, אם בית המשפט של פשיטת הרגל היה סבור שיש צורך לקיים דיון בעל-פה בערעור כדי לשמוע את טענות הצדדים, לא היה מקום להתערב בהחלטתו זו. קביעה זו נסמכת גם על ההלכה שערכאת הערעור אינה נוטה, ככלל, להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים שבסדרי דין, אפילו סבורה היא שראוי היה להחליט לנקוט דרך דיונית אחרת, אלא במקרה בו החלטתה מנוגדת לדין, או גורמת לעיוות דין לאחד הצדדים – מה שלא קרה כאן (ראו: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206 (1990)).

(ב)

פרשת מיל"ה איננה שוללת מבית המשפט של פשיטת הרגל הדן באישור הסדר נושים את האפשרות לאשר (או לאשרר) הסדר נושים (בהתאם לשיקול דעתו מכוח סעיף 35 לפקודה) על יסוד הכתובים בלבד, כאשר כל הנושים אכן הסכימו להסדר המוצע. בית משפט זה קבע עם זאת שם כי על הערכאה הדיונית לוודא שההליכים הנדרשים על-פי הפקודה קויימו, כתנאי לאישור הסדר הנושים. ככל שקויימו ההליכים הנדרשים, וככל שברור לבית המשפט על יסוד בקשה מפורטת שכל הנושים אמנם מסכימים להסדר הנושים (וודאי כך אם זכה ההסדר גם לתמיכתו של כונס הנכסים הרשמי), רשאי בית המשפט (אך לא חייב, כמובן) לאשר את ההסדר ללא קיום דיון בעל-פה

(עיינו: פרשת מיל"ה , בפיסקה 5 לפסק הדין).

מאידך גיסא, קיימים מצבים שבהם בהחלט ראוי שבית המשפט יקיים דיון בעל-פה: כך, שעה שאין הסכמה בין כלל הנושים שתביעותיהם אושרו כדין ובית המשפט מבקש לשמוע את הצדדים, או מקום שבית המשפט חושש כי חרף דרך הצגתה של "הסכמת כל הנושים" בפניו, הסכמה כזו איננה קיימת בפועל, שאז עלולות זכויותיו של נושה כלשהו להיפגע, וכן במצבים נוספים, שאין זה המקום לפרטם. מכאן שהפתרון ליומן העמוס איננו בהתייחסות חפוזה ולא ממצה לאישור הסדרי נושים כמוצע, כי אם בחיובם של נושים (או נושים מיומרים), אשר גרמו בדרך בלתי ראויה לעיכוב באישור הסדר הנושים, או הוצאתו אל הפועל – בהוצאות משמעותיות, במקרים המתאימים.

6.

לאור כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות הענין – אין צו להוצאות.