רע"א 4646/17 אטד יובל נ. יציל פיננסים בע"מ

1.

בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן )

מיום 5.6.2017 ב ע"ר 64521-05-17, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (הרשמת הבכירה ח' מאירוביץ ) מיום 27.5.2017 בתא"ק 40279-04-17.

2.

ביום 25.4.2017 הגישה המשיבה תביעה על סך 693,225 ש"ח בבית משפט השלום נגד חברת צ'יינה ביי ישראל בע"מ בגין חובות כספיים שחבה החברה למשיבה לטענתה, וכן נגד המבקש שהינו בעל מניות בחברה וערב בלתי מוגבל לחובותיה.

בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיקול זמני על נכסי המבקש. באותו היום נעתר בית משפט השלום לבקשה והטיל צו עיקול זמני על נכסי המבקש, ובתוך כך על נכס בבית דגן שבבעלותו (להלן: הנכס ) ועל כספים המגיעים למבקש בעקבות מכירתו של הנכס לאהרון וכוכבה מיכאל (להלן: הרוכשים ), על-פי הסכם שנחתם בין המבקש ואשתו (להלן: המוכרים ) לרוכשים ביום 17.1.2017. יצוין כי ביום 19.1.2017 נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת הרוכשים.

ביום 8.5.2017 השיבו הרוכשים ובא-כוחם לצו העיקול שניתן, וטענו כי שילמו עד כה 1,550,000 ש"ח למבקש תמורת הנכס וכי נותרה יתרת תשלום בסך 1,650,000 ש"ח. עוד טענו הרוכשים כי העיקול שהוטל על זכויות המבקש בנכס מונע את רישומם כבעלי הנכס החדשים, ובכך נמנעת מהם האפשרות לקחת משכנתה לטובת מימון הרכישה - דבר אשר יביאם להפרת הסכם המכר.

3.

ביום 12.5.2017 הגיש המבקש "בקשה בהולה ודחופה לביטול חלק מעיקולים זמניים (שנועדה לאפשר מכר דירת המגורים של המבקש)", בגדרה התבקש בית המשפט להורות על הסרת העיקולים שהוטלו על הנכס ועל הכספים המגיעים למבקש מהרוכשים, וזאת "עד לסכום השווה לסך הנדרש לצורך סילוק המשכנתא ולצורך התשלומים הנוספים שיידרשו לצורך קבלת אישורי המיסים לצורך רישום הנכס על שם הרוכשים". המבקש טען כי הערת האזהרה שנרשמה ביום 19.1.2017 גוברת על העיקול שהוטל ביום 25.4.2014, נוכח הוראת סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ).

בתגובתה לבקשה הכירה המשיבה בעדיפותם של זכויות הרוכשים בנכס על פני זכויותיה שלה והסכימה לביטול העיקול שהוטל עליו, ככל שהסכם המכר עומד בתוקפו. עם זאת, המשיבה התנגדה לביטול העיקול על הכספים המגיעים למבקש מהרוכשים בטענה כי אין עילה בדין להעדיף את פירעון המשכנתה של המבקש כלפי הבנק הממשכן על פני פירעון חובותיו כלפיה.

4.

ביום 27.5.2017 אימץ בית משפט השלום את עמדת המשיבה והורה על ביטול העיקול על הנכס עצמו, ועל הותרת העיקול על זכותו של המבקש לקבלת הכספים מהרוכשים תמורת מכירתו של הנכס.

בית המשפט קבע כי סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין אכן מבטיח את עדיפותו של בעל הערת אזהרה בנכס על פני נושה שהטיל על אותו נכס עיקול מאוחר בזמן. עם זאת, לאחר שבחן בית המשפט את הסכם המכר בין המוכרים לרוכשים, קבע כי אין בהסכם כדי ליצור מערך זכויות ישיר בין הרוכשים לבנק, וכי רק חלק מינורי מכלל התשלומים וההמחאות ב מנגנון התשלומים שנקבע בהסכם נועד לעבור לבנק לצורך פירעון המשכנתה. לפיכך, נקבע כי ההסכם אינו מקנה לבנק הממשכן זכות לקבל במישרין מהרוכשים את התמורה בגין מכירת הנכס, באופן בו המוכר נדחק הצידה, או הופך למחזיק בכספים כנאמן מכוח "דוקטרינת הנאמנות הקונסטרוקטיבית".

בית המשפט התייחס גם לכך שהמבקש כבר קיבל לכיסו סכום של 1,500,000 ש"ח מהרוכשים, וציין כי מאחר שבאי-כוח הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים, נמנעה האפשרות לברר עם המבקש מדוע לא השתמש בכסף זה לפירעון חובותיו. כן דחה בית המשפט את טענותיו של המבקש ביחס לזכותה של אשתו בכספי התמורה ממכירת הנכס, היות שמבחינה דיונית היא נעדרת כל מעמד בהליך זה.

5.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתו, הסכם המכר קובע מפורשות כי על הרוכשים להעביר את כספי התמורה בערך השווה למשכנתה בהמחאה בנקאית ישירות לבנק למשכנתאות, ומשכך הרי שלמוכרים אין בכספים אלה כל זכות שעליה ניתן להטיל עיקול. לחלופין טען המבקש כי גם אם הוא זכאי לקבל את הכספים לידיו, הרי שהוא משמש אך כנאמן של הבנק הממשכן והוא מחויב להעביר לו את הכסף מיד עם קבלתם לצורך פירעון המשכנתה.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין עילה להתערבותו בהחלטת בית משפט השלום ודחה את הבקשה למתן רשות ערעור, לאחר שמצא את ההחלטה מפורטת ומנומקת, וכזו שבחנה כראוי את כל הנדרש לצורך הקביעה ביחס למעמדה של המשיבה-הנושה בכספי התמורה לפי הסכם המכר בין המוכרים לרוכשים. גם בית המשפט המחוזי סבר כי העדר הסבר מצד המבקש באשר לסכום שכבר קיבל לידיו מהרוכשים מוסיף משנה תוקף למסקנה זו. עוד סמך בית המשפט המחוזי ידיו על קביעת בית משפט השלום ביחס לזכותה של אשת המבקש להשלים את העסקה ולפרוע את המשכנתה.

6.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, בגדרה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. בנוסף, המבקש טוען כי הטענות ביחס לזכויותיה של אשתו בכספי התמורה נדחו מטעמים דיוניים, וכי לאור המשמעות האדירה שיש להחלטה על המבקש ומשפחתו, היה מקום לדון בהן לגופן. לשיטת המבקש, עניינו זה מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כללית היות שהסכם המכר האמור - לפיו, לכאורה, הרוכש נוטל על עצמו לפרוע את חובו של המוכר לבנק הממשכן - הוא הסכם שגרתי ושכיח בשוק, וכי פסיקתו של בית המשפט המחוזי יוצרת חוסר ודאות ומעמיסה קשיים על מוכרים ורוכשים תמימים שאינם בקיאים בעסקאות מסוג זה. נטען כי פסיקה זו נותנת בידיו של נושה את הכוח לסכל את השלמתה של עסקת מכר בין חייב-מוכר לרוכש, באופן הפוגע ברוכש שהינו צד שלישי בלתי מעורב.

7.

לאחר עיון בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת בלא צורך בתשובת המשיבה. כידוע, על בקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . הכרעתו של בית משפט השלום ביחס לעיקול הכספים המגיעים למבקש ממכירת הנכס - ובפרט בנוגע לזכויות בכספי התמורה - נשענת על מסקנות עובדתיות ומשפטיות שהסיק מחומר הראיות שהביאו בפניו הצדדים למחלוקת נקודתית זו, ומסקנות אלה עמדו לביקורת בית המשפט המחוזי, אשר מצא אותן מבוססות ומנומקות.

8.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי לא מצאתי ממש בבקשה גם לגופה. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ובכלל זה צווי עיקול זמניים, וכי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעת זה (רע"א 1379/16 נופי נ' נופי (3.4.2016); רע"א 6304/13 ל.ב.א נכסים בע"מ נ' ויזל (31.10.2013)). לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק סטייה מהכלל האמור. פסקי הדין של הערכאות דלמטה בענייננו עולים בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב , פ"ד נג(4) 199 (1999), המורה כי "נושה של המוכר רשאי לעקל את זכותו של המוכר (ליתרת המחיר) כלפי הקונה, אבל הנושה של המוכר אינו יכול לעקל את הנכס הנמכר" (דבריו של הנשיא א' ברק שם, בעמ' 248-247). נקבע אמנם כי דרכו של הנושה של המוכר (המשיבה בענייננו) תהא חסומה מלעקל את יתרת התמורה ממכירת הנכס כאשר נסיבות הענין יבהירו כי אותה יתרה הומחתה בתום לב לצד שלישי קודם להטלת העיקול ואיננה עוד מוקנית בזכות למוכר (ראו, למשל, רע"א 3634/14 רונס נ' אלי לין שילוח בינלאומי בע"מ , פסקה 10 (30.6.2014)), אך הערכאות דלמטה קבעו עובדתית כי נסיבות כאלה אינן מתקיימות בענייננו, משהמבקש לא שכנע כי זכויותיו אכן הומחו לבנק למשכנתאות במסגרת הסכם המכר. בנסיבות אלה, איני סבור כי טענותיו של המבקש מקימות עילה להכריז על עדיפות החוב כלפי הבנק הממשכן על פני החוב כלפי המשיבה.

אין גם ממש בחששות שמעלה המבקש באשר לחוסר הוודאות שעלולה להיווצר בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולצורך שעלול להתגבש בשוק בניסוח מנגנונים סבוכים בחוזי מכר במקרים כגון דא. המבקש עצמו הצביע על מקרה שבו נמצא כי הסכם שגרתי למכירת נכס - בו נקבע מנגנון תשלום מתאים - הציב במפורש את המוכר כמחזיק בכספים כנאמן, ולכן מחויב להעבירם ישירות לבנק ללא יכולת לעשות בהם כל שימוש אחר (בע"ק (שלום ת"א) 28629-11-14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' פלאצי (26.11.2015)).

9.

סוף דבר : לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בממצאיהן של הערכאות דלמטה, וכפועל יוצא מכך - במסקנתן הסופית. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה לא אעשה צו להוצאות.