פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4647/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. שרה משה
2. רוני משה
3. זוהר משה
4. אלמוג משה
5. שמשון משה
6. סמדר זנדני
7. רונית רודובסקי
8. ורדה הלר
9. עזבון יהודה משה
נ ג ד
המשיבים:
1. נחמה מרקין
2. עדית מרקין
3. רחף מרקין
4. ורד מרקין
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז (הנשיאה גרסטל והשופטות דודקביץ ושטמר) מיום 26.3.08 בתיק
ע"א 1525-08-07
בשם המבקשים 5-1, 9-8:
עו"ד צבי מנדל
בשם המבקשים 6 ו-7:
עו"ד שי שגב
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (הנשיאה גרסטל והשופטות דודקביץ ושטמר) מיום 26.3.08 בתיק ע"א 1525-08-07 (ותיקים נוספים), בו נדחו ערעורי המבקשים על פסקי דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (פסק דין חלקי מיום 26.8.04, ופסק דין מיום 25.4.06) בתיק א' 4249/03. הרקע העובדתי, וההליכים השונים בין הצדדים, יסקרו להלן בקיצור ההכרחי.
ב.
בשנת 1965 מכר נחום יצחק מרקין ע"ה (שהמשיבים הם יורשיו) 500 מ"ר מתוך מקרקעין שהיו בבעלותו ליהודה משה ע"ה (שהמבקשים הם יורשיו). זכויותיו של משה לפי ההסכם (לרבות, כנטען, זכות מעבר) לא נרשמו. במהלך השנים נתגלעו בין הצדדים מחלוקות - בעיקר לגבי זיהוי המכר. בשנת 1992 הגישו המשיבים תביעה (ת"א 279/92; להלן ההליך הראשון ), שהסתיימה - לאחר מתן פסק דין בבית משפט השלום - בהסכם פשרה לגבי זיהוי המקרקעין (להשלמת התמונה העובדתית ראו גם ע"א 5628/99 מרקין נ' משה , פ"ד נז(1) 14 לעניין השפעת הפקעת חלק מהמקרקעין; רע"א 3450/07 מרקין נ' משה (לא פורסם) לעניין ביצוע ההסכם בלשכת ההוצאה לפועל). בשנת 2003 נפתח ההליך הנוכחי (א' 4249/03), בו תבעו המשיבים דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו המבקשים בשטח שחרג מהמכר (התביעה התייחסה לשבע השנים שקדמו להגשתה בלבד). בתביעה שכנגד נטען, כי המשיבים הפרו את הסכם המכר - ונתבעו סעדים שונים לפי ההסכם, וכן דמי שימוש בגין פלישת המשיבים לשטחם.
ג.
ביום 26.8.04 נתן בית משפט השלום (השופטת נד"ב) פסק דין חלקי, בו נדחו על הסף חלקים מהתביעה שכנגד (להלן פסק הדין החלקי ). בכל הנוגע להפרת הסכם המכר על ידי המשיבים - נקבע כי במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום בהליך הראשון נוצר השתק פלוגתא, השולל את הטענה בדבר הפרות מצד המשיבים. עוד נקבע כי אף אילולא נוצר השתק פלוגתא, היו ראשי התביעה (המיוסדים על הסכם משנת 1965) מתיישנים. ביחס לטענה כי המשיבים עשו שימוש בשטחם של המבקשים - נקבע כי אין לדחותה על הסף בכל הנוגע לשבע השנים שקדמו להגשתה.
ד.
ביום 25.4.06 הכריע בית משפט השלום (השופט שוורץ) בתביעה העיקרית שהגישו המשיבים (להלן פסק הדין הסופי ). נקבע כי בהסכם הפשרה תיחמו הצדדים את השטח שנמכר למבקשים - ואין הם יכולים, במסגרת הגנתם מפני טענת פלישה, לטעון נגד הסכם הפשרה. נקבע כי המבקשים אכן עשו שימוש החורג מגודל המכר - והם חויבו בדמי שימוש ראויים.
ה.
כלפי שני פסקי דין אלה הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, ואלה נדחו ביום 26.3.08. ביחס לפסק הדין החלקי, נקבע כי בהליך הראשון אכן נוצר השתק פלוגתא ביחס לטענות המבקשים בדבר הפרת ההסכם. ביחס לפסק הדין הסופי, נקבע כי מדובר בערעור על ממצאי עובדה בדבר חריגת המבקשים מהשטח שרכשו - ובכגון אלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב.
ו.
"למעלה מן הצורך" (עמ' 12) דן בית המשפט בטענות המבקשים לגופן. נקבע כי על אף אי הבהירות ששררה עד חתימת הסכם הפשרה - משנחתם ההסכם גבולם של המבקשים היה תחום, ואין הם יכולים לטעון נגד ההסכם (שקיבל תוקף של פסק דין כבר בשנת 2002). נדחתה הטענה שהמבקשים חתמו על ההסכם "לא בלב שלם ובהנחה, כי עם חתימתם עליו, יקיץ הקץ על ההליכים המשפטיים" (עמ' 15), והוסף כי המבקשים אינם יכולים לטעון נגד הסכם הפשרה, ואף אינם יכולים לפגמים בכריתתו בשל הנחתם כי ההסכם מונע תביעות עתידיות - עניין שלא הוזכר בו. עוד נקבע, כי אין בטענת המבקשים כי הפלישה היתה לשטח מוזנח, כדי למנוע את תביעת המשיבים. כן נקבע, כי העובדה שהמשיבים לא ציינו בכתב התביעה מפורשות כי היא מיוסדת על עשיית עושר ולא במשפט אינה שוללת מבית המשפט את האפשרות לפסוק להם דמי שימוש ראויים. ולבסוף, נדחו טענות נוספות, לרבות בעניין גובה דמי השימוש שנפסקו.
ז.
כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו, בה נטען בין היתר (1) כי התביעה שכנגד, ככל שהיא נוגעת לנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת הסכם המכר, ולדרישה לביצועו לא התיישנה - כיון שאת מניין ההתיישנות יש למנות מהמועד בו כפר המוכר (ולענייננו המשיבים) בחובתם (שנת 2003). עוד נטען - ביחס לכל ראשי התביעה שכנגד - כי לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 לא תישמע טענת התיישנות בתביעה שכנגד. כן נטען, כי לאורך הדרך הודו המשיבים בזכויות המבקשים לפי ההסכם - ורק בתגובתם לתביעה שכנגד טענו להתיישנות; (2) נטען כי בית משפט זה (בע"א 5628/99) פסק שיש לקיים את הסכם המכר - ושגו בתי המשפט בכך שמנעו את יישומו כלשונו. עוד נטען, כי באותו פסק דין התייחסו המשיבים אך לסילוק המבקשים ממבנים - ולא משטחים פתוחים במקרקעין. נטען גם, כי פסק הדין בהליך הראשון לא יצק השתק פלוגתא - כיון שממצאיו בסוגיית (אי) הפרת ההסכם מצד המבקשים היו מעבר לצורך; (3) נטען נגד אופן חישוב דמי השימוש; (4) נטען כי מתעוררת השאלה המשפטית, שעניינה העילה המשפטית לתביעת דמי שימוש - נזיקין, קניין או עשיית עושר. עוד נאמר, כי למבקשים טענות הגנה טובות ביחס לכל אחת מהעילות האפשריות, וכי המשיבים עשו שימוש לרעה בזכויותיהם לפי הסכם הפשרה; (5) נטען בפירוט לגבי נסיבות ההסכמה להסכם הפשרה (שכלל, כנאמר, ויתורים מפליגים לטובת המשיבים), והוטעם כי מטרתו היתה לסיים את כל המחלוקות המשפטיות שבין הצדדים.
ח.
לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123) - ואין המקרה שבפנינו, על אף האמור בבקשה, בא בגדרים אלה. הבקשה תחומה במחלוקת הצדדים – ואין בה סוגיה העשויה להיות לה השלכה מעבר להן. בסופו של יום מדובר בשתי שאלות יסודיות: האם חסם הסכם הפשרה את דרכם של המשיבים מלתבוע דמי שימוש, והאם ניתן לתבוע סעדים מכוח חוזה המכר.
ט.
אשר לשאלה הראשונה יש להדגיש, כי ההסכם מתייחס ביסודו לשאלת זיהוי חלקם של המבקשים במקרקעין, ולא לשאלת החבויות בין הצדדים. עוד יוזכר כי ההסכם אינו מתייחס כלל לסוגיית חסימת תביעות אחרות, ושכבר בראשית ההליך הראשון ניתן היתר לפיצול סעדים - באופן שההליך התנתב לסוגיית זיהוי המקרקעין, שעה שבמקביל ידוע היה כי קיים מסלול התדיינות נוסף, שעניינו תביעת דמי השימוש. אשר לסעדים מכוח חוזה המכר - נציין רק כי קשה לקבל את טענת הנאמנות, שעה שטענות בדבר החוזה נזכרו כבר בפסק דין משנת 1973 (ת"א (פתח תקוה) 262/73), המתייחס לשאלה האם נוצר השתק עילה בפסק דין קודם משנת 1969 (ת"א 423/69; לגבי הטענה בדבר סעיף 4 ראו 4223/06 כץ נ' גוטליב (טרם פורסם)). בסופו של יום, מדובר בזכויות שהתיישנו - וזאת מעבר לקביעות בית משפט השלום בהליך הראשון:
"הנתבעים (המבקשים - א"ר) מעוררים כנגד התובעים (המשיבים - א"ר) טענה לפיה התובעים כביכול 'חטאו' בהפרת החוזה כלפיהם... לא מצאתי כי בטענה זו יש ממש. להיפך שוכנעתי כי הנתבעים קיבלו חזקה בנכס עוד טרם ששילמו את מלוא התמורה. בעילה זו אף הוגשה נגדם תביעה בזמנו אשר הסתיימה בפשרה... לא אוכל לקבוע כי במסגרת השתלשלות העניינים הסבוכה יש מקום לקבוע כי התובעים הפרו את החוזה".
עינינו הרואות, המדובר במערכת יחסים סבוכה ורבת שנים והתדיינות. דומה כי כבר מראשית דרכם המשותפת (1965) היתה דרכם של הצדדים רצופה משברים משפטיים. בתי המשפט קמא ניסו לערוך סדר במערכת זו (ודומה כי המבקשים מנסים לקרוא בחלק מההחלטות יותר ממה שיש בהן). המדובר בשאלות ספציפיות, וכך גם יתר הטענות - ולא לכך נועד הערעור בגלגול נוסף.
י.
כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ו' בתמוז תשס"ח (9.7.08).
ש ו פ ט