רע"א 4652/97 מרדכי גרינפלד,עו"ד נ. הילדה אוזן

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל), שדחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופטת ל' ברודי).

המשיבים 1 ו2- מונו ככונסי נכסים לצורך מכירת נכס מקרקעין המצוי בבעלות המשיבים 3-6 (להלן: "הנכס"). לשם כך קיימו תהליך של הזמנה להצעת הצעות והתמחרות. בסיכומו של דבר נמצא, כי הצעת המבקש היא הגבוהה ביותר. לפיכך נחתם עם המבקש חוזה המותנה באישור בית המשפט. ביום 7.5.97, מועד הדיון באישור מכירת הנכס, התייצב המשיב 7 בבית המשפט והציע לרכוש את הנכס במחיר העולה על המחיר שהציע המבקש. לא למותר לציין, כי המשיב 7 לא הגיש הצעה מטעמו קודם לכן וממילא לא הפקיד גם את הערבות הבנקאית שנדרשה במסגרת תנאי המכירה (בשיעור 10% מסכום ההצעה). לטענתו, לא עשה כן משום שהמשיבים 1 ו2- או מי מטעמם מסרו לו ששווי הנכס גבוה פי כמה. בית משפט השלום החליט, כי בנסיבות אלה יש מקום לקיום ישיבת התמחרות נוספת, ובלבד שהמשיב 7 יפקיד ערבות בנקאית בגובה מלוא סכום הצעתו תוך 48 שעות. המשיב 7 הפקיד שתי ערבויות בנקאיות, על שמם של אנשים אחרים, בגובה מלוא הסכום. עם קבלתן של ערבויות אלו הגישו המשיבים 1 ו2- בקשה למתן הוראות ובה ביקשו את הכרעת בית המשפט באשר להתאמתן של ערבויות אלו לדרישות בית המשפט. ביום 14.5.97 הורה בית המשפט, כי נוכח הפקדת הערבויות יש מקום לקיום התמחרות נוספת, כפי שנקבע בהחלטתו מיום 7.5.97.

לאחר מתן החלטה זו הגיש המבקש תגובה מטעמו, התוקפת את החלטות בית המשפט מ7.5.97- ו14.5.97-. על גבי תגובתו זו נתן בית המשפט החלטה ביום 18.5.97 ולפיה במעמד ההתמחרות יתייצב המשיב 7 בלויית צד ג' שעל שמו ניתנה הערבות, ואם יאשר הלה, כי הערבות ניתנה לצרכי ההשתתפות בהתמחרות תתקיים התמחרות.

לאחר השתלשלות דברים זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום מן התאריכים 14.5.97 ו18.5.97-. בקשתו זו נדחתה בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור. בהחלטתו קובע בית המשפט המחוזי, כי אף שבקשת רשות הערעור מכוונת נגד ההחלטות מ14.5.97- ו18.5.97- הרי, למעשה, מכוונות מירב הטענות בבקשת רשות הערעור נגד ההחלטה מ7.5.97-. חרף זאת התייחס בית המשפט, למעלה מן הצורך, למכלול טענותיו של המבקש וקבע, כי באיזון הראוי בין סופיות הליך המכירה וודאותו לבין יעילותו של ההליך ותוצאתו היה מקום להחלטה שקיבל בית משפט השלום, וכלשונו של בית המשפט המחוזי: "רצונו של המבקש לרכוש נכס במחיר "מציאה" הוא לגיטימי, אך יש לראותו באספקלריה הכוללת ויש לבחון את מידת הפגיעה שעלול מימוש רצון זה לגרום לחייב או לזוכה." בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מן הבחינה הדיונית לא היה מקום לתגובה שהגיש המבקש על ההחלטה מ14.5.97-, כמו גם להעלאת הטענות נגד ההחלטה מ7.5.97- במסגרת בקשת רשות הערעור על ההחלטה מ18.5.97-.

בבקשה שבפני, טוען המבקש נגד החלטת בית המשפט המחוזי - הן באשר לקביעות הדיוניות שבה והן באשר לקביעות המהותיות. לטענתו, בנסיבות המקרה לא היה מקום להתיר למשיב 7 להשתתף בתהליך ההתמחרות לאחר שזה הסתיים, שאם לא תאמר כן, הרי (לשיטתו של המבקש) יירתע הציבור מהליכי התמחרות שוודאיותם וסופיותם מוטלים בספק.

לאחר שעיינתי בטענות המבקש נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. המדובר בבקשת רשות ערעור שניה על החלטת בית משפט השלום. בית משפט זה אינו מעניק רשות ערעור בנסיכות אלו כדבר שבשיגרה, אלא אך בנסיבות מיוחדות שנקבעו בפסיקה (וראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). נסיבות אלו לא התקיימו בבקשה שבפני. הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית. כל שיש בה הוא עיסוק בשאלה האם בנסיבות העובדתיות שהיו בפני בית משפט השלום היה מקום לקבל את ההחלטה שקיבל בית משפט השלום. בקשה זו נדונה לגופה בשתי ערכאות (כפי שצויין לעיל, הרי, שלא כפי שעשוי להשתמע מן הבקשה, דן בית המשפט המחוזי בטענות המבקש לגופן, חרף הפגמים הדיוניים שמצא בהם - ואשר המבקש עצמו אינו מתכחש לקיומם) - ובכך מוצה הדיון.

הבקשה נדחית.