רע"א 4653/00 סעדיה עמיאל נ. בנק לאומי לישראל

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ. נאור) מיום 12.6.00 בה החליטה לדחות את בקשת רשות הערעור שהוגשה בפניה על החלטת ראש ההוצל"פ. מכח אותה החלטה, על המבקשים היה לפנות את הנכס בו הם מתגוררים לא יאוחר מ24.4.00-.

כן הגישו המבקשים בקשה לעכב את הליכי הפינוי נגדם עד להחלטה בבקשת רשות הערעור כאן.

2.באתי לידי מסקנה כי דין הבקשות להידחות מהטעמים הבאים:

3.נגד המבקשים ניתן פסק דין בסדר דין מקוצר בת"א 9927/97 (בית משפט השלום בירושלים) ביום 3.3.98 ובו נקבע כי הם חבים למשיב חוב העולה על 700,000 ש"ח. פסק דין זה הוגש לביצוע בהוצל"פ, ובין היתר, הוחל בהליך מימוש משכון על דירת המבקשים הרשום לטובת המשיב. בהקשר למימוש המשכון נעשו מהלכים שונים במסגרת ההוצאה לפועל כשהמבקשים עושים כל אשר לאל ידם על מנת לדחות ולעכב את מימוש המשכון.

ביום 20.2.00 אישר ראש ההוצל"פ הליך של מסירת הודעת פינוי למבקשים לגבי הנכס הממושכן, ובעקבותיה פנה המבקש למשיב וביקש אורכה אחת נוספת לפינוי עד ליום 23.4.00. בעקבות פנייה זו, הושג הסכם לפיו המבקש ישלם למשיב סך של 700,000 ש"ח עד ליום 23.4.00 והפינוי יעוכב עד לאותו יום, אולם אם הסכום האמור לא ישולם עד אותו יום, התחייב המבקש כי הנכס יפונה עד ליום 24.4.00.

ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 29.3.00 נתן תוקף של החלטה להסדר זה. על החלטה זו פנו המבקשים בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

עיקרה של טענת המבקשים באותה בקשה היתה כי לא הצליחו למכור את הבית והם מבקשים אורכה נוספת.

בית משפט קמא החליט כי אין אפשרות לתקוף החלטה שכל-כולה מתן תוקף להסדר מוסכם, וכי נסיונם של המבקשים לתקוף החלטות קודמות שניתנו בהליכי ההוצאה לפועל לא צלחו ובקשתם נדחתה, ובדין כך.

4.בבקשה המונחת בפני בית משפט זה חוזרים המבקשים על טענות שהועלו בהליכים קודמים אשר נדחו בדין. הם לא העלו אף טענה שיש בה כדי להטיל ספק בתוקפו של ההסדר עם המשיב אליו הגיעו ביום 23.3.00 ואשר אושר על ידי ראש ההוצל"פ, ונכון קבע בית משפט קמא כי אין כיום אפשרות לערער על הסדר זה שקיבל תוקף של החלטה ביום 29.3.00.

הם מוסיפים עתה טענה שלא נדונה קודם לכן והיא כי ההסדר לעיכוב הפינוי המותנה בתשלום סך 700,000 ש"ח על ידם נחתם עם המבקש בלבד ולא עם אשתו, ולפיכך אין הוא מחייב את אשתו, ולכן אין היא חייבת בפינוי ב24.4.00- חרף העובדה שהסכום לא שולם.

טענה זו דינה להידחות.

המבקשת אמנם לא חתמה על ההסדר מיום 23.3.00 שנקשר עם המשיב (נספח ד' לתשובת המשיב) אולם אין חולק כי היא היתה חתומה על מסמכי הבנק בגין האשראי שניתן וכן היתה שותפה ביחד עם המבקש להגשת התובענה בבש"א 4089/99 בת"א 7745/99 בה בקשו שני המבקשים צו מניעה זמני לענין מימוש המשכון. מההחלטה בענין זה עולה כי שני המבקשים חתמו על מסמכי המשכון ועל יפוי כח בלתי חוזר שבו התחייבו למשכן את הדירה לטובת הבנק, וחתימתם אושרה על ידי נוטריון.

לאור כל האמור ניתן להסיק כי גם אם המבקשת לא היתה חתומה על ההסדר המוסכם מיום 23.3.00 היא הסכימה לו, מה עוד שהיה בו תועלת מבחינתה שכן היה בו כדי לזכותה בתקופת מעבר נוספת עד לפינוי הדירה, שהרי אלמלא חל ההסדר עליה היה עליה לפנות את הדירה עוד קודם לכן, מכח הודעות פינוי שהתייחסו למועד פינוי מוקדם יותר.

5.לאור האמור, אני דוחה את הבקשות לרשות ערעור ולעיכוב ביצוע הליכי הפינוי.

משלא נדרשה תשובה, אין צו להוצאות.