רע"א 4654/09 הבישופ ריאח חנא אבו אלעסל נ. הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית ב

1.

המבקש כיהן כבישוף של המשיבה 1, הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית בישראל (להלן - הכנסייה ). לאחר שהמבקש סיים את כהונתו התגלעה מחלוקת בינו לבין המשיבים באשר לבעלות ולניהול בית ספר הנקרא "הקמפוס החינוכי ע"ש ריאח" (להלן - בית הספר ). על רקע זה הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בנצרת שתי תובענות נגד המבקש ונגד נתבעים אחרים. בתובענה הראשונה עתרו המשיבים כי המבקש ישיב סך של כ-5.5 מיליון ש"ח, אשר לטענתם גבה שלא כדין מתלמידי בית הספר.

כן נתבקשו סעדים שונים הנוגעים לניהולו של בית הספר וסעד הצהרתי לפיו הבעלות והחזקה במקום נתונה למשיבים. בתובענה השנייה עתרו המשיבים לצו עשה לקבלת דין וחשבון אודות פעולות שביצע המבקש לפי ייפוי כוח שניתן לו על-ידי המשיבה 2. המבקש הגיש בקשה לסילוק התביעות על הסף בטענה כי לבית המשפט אין סמכות לדון בהן. בית המשפט (כב' השופט ד' צרפתי) דחה את הבקשה. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.

דין הבקשה להידחות. במסגרת הבקשה מעלה המבקש שלוש טענות עיקריות המצדיקות לטענתו את דחיית התובענה על הסף. טענתו הראשונה של המבקש הינה, כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעות לאור האמור בסעיף 2 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924 (להלן - דבר המלך ). הסעיף קובע כי בתי המשפט בישראל לא ידונו בתביעות הנוגעות ל: "משפט או ענין הקשורים במקומות הקדושים או בבנינים הדתיים או במקומות הדתיים בישראל או בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל". לשיטתו, עניינו של הסכסוך בין הצדדים הוא בזכויות הנוגעות לעדה דתית מוכרת בישראל. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו משני טעמים, המקובלים אף עלי. ראשית, קבע בית המשפט, כי סעיף 2 לדבר המלך חל על סכסוכים הנוגעים לזכות הפולחן או זכות הבעלות והחזקה במקום קדוש. ענייננו אינו נכנס לגדר מקרים אלה, אלא עוסק בהתנהלותו של מוסד חינוכי הקשור למוסדות הכנסייה (השוו, ע"א 11593/05

היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון (לא פורסם, 17.10.2006)). שנית, בכתבי ההגנה שהגיש המבקש טען הוא עצמו, כי כל הפעולות שביצע בבית הספר נעשו על ידו כאדם פרטי ולא מתוקף תפקידו בכנסיה. משכך, אין הוא יכול לטעון כעת כי נושא הסכסוך הינו עניין דתי הנוגע למקום קדוש.

3.

טענה נוספת של המבקש היא, כי מסמכי היסוד של הכנסייה שוללים את סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה. למצער, טוען הוא כי היה על המשיבים למצות את ההליכים במוסדות הפנימיים עובר להגשת התביעה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ועל סמך עיון במסמכים שצורפו לבקשה, אין מקום לקבל טענות אלה. מסמכי היסוד, שהמבקש עצמו אף כפר בחלק מהם במסגרת כתבי הטענות, אינם שוללים את סמכות ערכאות השיפוט של מדינת ישראל לדון במקרה. לבסוף טוען המבקש כי המשיבים חתמו על מסמך בו התחייבו שלא לנהל נגדו הליכים משפטיים. בית המשפט נדרש לטענות הצדדים בהקשר זה והעדיף את גרסתם של המשיבים באשר לאי-תחולתו של המסמך על שתי התובענות. אינני רואה מקום להתערב במסקנה זו.

4.

הבקשה נדחית אפוא בלא צורך בתשובה. יצוין, כי המשיבים עתרו למחיקתה של בקשת רשות הערעור בשל איחור בהגשתה, אך חזרו בהם מן הבקשה.