רע"א 4655/16 רע"א 4655/16

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 22.5.2016 (ע"א 34393-09-14, סגן הנשיא א' ש' שילה

והשופטות ו' פלאוט

ו- ה' עובדיה ). בהחלטה זו דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת לדחות בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 1.4.2015.

רקע והליכים קודמים

2.בין המבקשים, השוכרים בדיירות מוגנת חנות בראשון לציון (להלן: החנות ), לבין המשיבים, בעלי החנות, ניטשת מחלוקת שעניינה הליך פינויה של החנות עקב הפרה נטענת של הסכם השכירות המוגנת על ידי המבקשים. הצדדים קיימו בעניין זה הליך בוררות. בחודש דצמבר 2012 ניתן פסק בוררות שקבע כי על המבקשים לשלם למשיבים סך של 50,000 שקלים בתוך 90 ימים, ואם לא יעשו כן, יפונו מהחנות.

3.ביום 23.4.2013 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין לפסק הבוררות, לבקשת המשיבים, לאחר שהמבקשים לא שילמו את הסכום שנקבע במועד. כשלושה חודשים מאוחר יותר הודיעו המשיבים למבקשים כי עליהם לפנות את הנכס עקב אי-עמידתם בחיוב, ובעקבות זאת העבירו המבקשים למשיבים את התשלום הנדרש. חרף זאת, המשיבים עמדו על דרישת הפינוי ואף פתחו תיק הוצאה לפועל כנגד המבקשים. על כן, המבקשים הגישו המרצת פתיחה לבית משפט השלום בראשון לציון (ה"פ 67729-10-13, סגן הנשיאה א' יקואל ), במסגרתה עתרו להארכת מועד בדיעבד לתשלום החיוב. בית משפט השלום דחה את הבקשה בקבעו כי הסברי המבקשים בנוגע להימנעותם מביצוע התשלום במועד אינם משכנעים ואינם מצדיקים את מתן הארכה המבקשת, ואף מתח ביקורת על התנהלותם.

4.המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. הדיון בערעור התקיים ביום 1.4.2015 בבית המשפט המחוזי, ובו נכחו באי-כוח הצדדים וכן המבקש 3. בפתח הדיון המליץ בית המשפט המחוזי למבקשים למשוך את הערעור, בכפוף למתן ארכה לפינוי החנות. לאחר ההפסקה הודיעו באי-כוח הצדדים כי הם הגיעו להסכמה לפיה, בין היתר, ערעורם של המבקשים יידחה; המבקשים יפנו את החנות עד ליום 1.7.2016; והתשלום שהועבר למשיבים ישמש כבטוחה להבטחת הפינוי כמו גם לתשלום דמי שכירות עד לפינוי. במעמד זה נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות האמורות.

5.ביום 13.7.2015 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בבקשה טענו המבקשים כי פסק הדין הובא לידיעתם רק ביום 1.6.2015, וכי רק במועד זה פנו לבאי-כוחם על מנת לקבל מהם הבהרות בעניין. כמו כן, נטען כי המבקשים 2-1 לא העניקו ייפוי כוח לבאי-כוחם וכי המבקש 3, אשר נכח כאמור בדיון, לא היה מוסמך לקבל החלטות בשמם. עוד נטען, כי המבקש 3 כלל לא הבין את משמעותו של הסכם הפשרה שהתגבש במהלך הדיון. בנוסף, העלו המבקשים טענות לגופם של דברים כנגד ההחלטה שלא ליתן להם ארכה לתשלום החיוב.

6.ביום 10.1.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטולו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי הטענות שהועלו בבקשה הן "חיצוניות לערעור", ועל כן אין להיעתר לה. לגופו של עניין, ציין בית המשפט המחוזי כי טענותיהם של המבקשים לעניין אופן ייצוגם נסתרות הן מעצם התנהלותם של המבקשים לאורך ההליך והן מתגובת באי-כוחם בהליך הערעור.

7.ביום 16.5.2016 המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה בהולה לעיון חוזר בבקשה לביטול פסק הדין". בבקשה זו, שהוגשה בשמם של המבקשים 2-1 בלבד, הם חזרו על טענותיהם בנוגע לכך שלא היו מיוצגים כלל על ידי עורכי הדין שנכחו בדיון ולא הסמיכו אותם להגיע לפשרה. המבקשים הוסיפו כי פסק הדין גרם להם נזק בלתי הפיך ועל כן מוצדק לעיין בשנית בבקשתם לבטלו ולקבלה.

8.בית המשפט המחוזי דחה גם בקשה זו בקבעו כך: "הדיון בתיק זה הסתיים. כידוע, אין אנו יושבים כערכאת ערעור על החלטותינו, והטענות בבקשה זו הן טענות ערעוריות". בית המשפט המחוזי אף ציין כי הבקשה הוגשה כארבעה חודשים לאחר מתן ההחלטה הקודמת בתיק, ולאחר שחלפה יותר משנה ממועד פסק הדין.

בקשת רשות הערעור

9.בקשת רשות הערעור דנן נסבה על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים חוזרים על הטענות שהועלו על-ידם בבקשות הקודמות וטוענים כי יש להורות על ביטולו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. המבקשים מוסיפים וטוענים כי נשלל מהם יומם בבית המשפט, כי זכות הגישה שלהם לערכאות נפגעה וכי נגרם להם עיוות דין חמור. בנוסף, הם טוענים כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות הנוגעות להלכות יסוד של דיני השליחות וההרשאה ותחומים נוספים, אשר חורגים מעניינם הפרטי. על כן, לשיטת המבקשים, מן הראוי ליתן להם רשות לערער לבית משפט זה.

דיון והכרעה

10.לאחר שבחנתי את טענות המבקשים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה ורק במקרים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים או כאשר נגרם עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה דנן אינה עומדת באמות מידה אלו.

11.טענתם של המבקשים לפיה הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות נטענה בעלמא, ומבלי להצביע באופן מפורש על שאלה כזו. לאמיתו של דבר, הבקשה נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ובטענות שהועלו בדבר כשלים לכאורה בייצוגם של המבקשים בהליך הערעור. אין בכך כדי להצדיק את קבלתה. יתר על כן, איני סבורה כי נגרם למבקשים עיוות דין חמור אשר מצדיק דיון בגלגול שלישי. השתלשלות העניינים שתוארה לעיל ובתיק בכללותו מלמדת כי אין ממש בטענה כי נמנע מהמבקשים "יומם בבית המשפט" או שנפגמה זכות הגישה שלהם לערכאות. אדרבה, לאחר עיון במכלול החומרים הרלוונטיים לא השתכנעתי כי נפל פגם בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ולא כל שכן פגם שעולה כדי עיוות דין. בהקשר זה אוסיף שהמבקשים ציינו כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן במעמד צד אחד – ולכך אין בסיס, משהמבקש 3 נכח בעצמו בדיון, כמו גם עורכי הדין אשר היו חתומים על הודעת הערעור שהוגשה מטעמם של המבקשים כולם.

12.אשר על כן: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.