רע"א 467/07 רמי דגני נ. דורנט (1991) ישראל בע"מ

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 1837/05 (כב' השופטים ה' גרסטל, סגנית-נשיא, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) מיום 12.12.06.

2.

דורנט (1991) ישראל בע"מ (להלן: המשיבה ), היא חברת ליסינג המשכירה רכבים בשיטת הליסינג התפעולי. בחודש אוגוסט שנת 1994, חתמה החברה על שני הסכמי שכירות עם חברת דגני-עמירים בע"מ (להלן: החברה ), בערבותם של שלושת מנהליה, רמי דגני, נתן געש ודוד סימון (להלן: המבקש , געש וסימון , בהתאמה ). על פי ההסכמים השכירה המשיבה לחברה שתי משאיות ושני נגררים למשך 45 חודשים ואף ניתנה לחברה אופציה לרכוש את המשאיות בתום תקופת השכירות. בחודש נובמבר אותה שנה רכש סימון את חלקם של שני המנהלים האחרים בחברה והפך לבעלה היחיד. בתחילת חודש דצמבר נכנסה החברה להליכי כינוס נכסים והפכה לחדלת פירעון. ב-12.2.1995 נגנבו המשאיות ללא הנגררים. המשיבה מכרה את הנגררים ותבעה את חברת הביטוח שביטחה את המשאיות לתשלום תגמולי ביטוח עקב גניבתן. לחברה נותר חוב בסך של 139,675 ₪. המשיבה הגישה תביעה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו לתשלום החוב נגד המבקש ונגד געש בלבד והם הגישו הודעת צד ג' כנגד סימון. לאחר שהושגה פשרה בין המשיבה לגעש וסימון, נותרה התביעה כנגד המבקש, בסך של 23,334 ₪ בגין החוב, ו-2334 ש"ח בגין שכר טרחה. בית משפט השלום (השופט ח' ברנר) קבע כי נכונה טענתו של המבקש, לפיה נגרם לו נזק בסך של 30,000 ש"ח בגין מכירת הנגררים במחיר הנמוך משווים בפועל. לאור העובדה שסכום זה עלה על סכום התביעה, קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות. על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בית המשפט המחוזי הניח, לטובת המבקש, כי על נושה למכור את הנכס במחיר המירבי האפשרי. אולם בית המשפט סבר כי כדי להצליח בטענתו לפיה המשיבה הפרה את חובת תום הלב ומכרה את הנגררים בתמורה הנופלת משווים בשוק, היה על המבקש להוכיח שסכומי השווי של הנגררים המופיעים ב"מחירון

לוי יצחק " אכן התאימו לנגררים נשוא הדיון. המבקש לא עשה כן, שכן לא הוכיח כי מצבם של הנגררים היה אופטימאלי, אלא הצהיר כי מדובר ב"נגררים ישנים עם צמיגים שחוקים וללא צמיג רזרבי ... ששווים נמוך באופן משמעותי מנגררים חדשים...".

בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר והמבקש לא הוכיח את מחיר השוק של הנגררים, לא עמד בהוכחת מכירתם במחיר הנמוך משווים בשוק. בית המשפט הוסיף כי נראה שלא בכדי לא פעל המבקש כדי להשיג חוות דעת מומחה לפני המכירה או לאתר קונה בעצמו במחיר העולה על המחיר בו נמכרו. לפיכך ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית משפט השלום והורה למבקש לשלם את סכום התביעה.

מכאן הבקשה שבפניי.

4.

בבקשתו טוען המבקש כי לא היה מקום להתבסס על טענות שטען במסגרת הדיון בבית משפט השלום, שעה שטענתו כי מדובר בנגררים ישנים נדחתה בבית משפט השלום. המבקש טוען כי אם אכן מדובר בנגררים ישנים, הרי שקמה לו טענת המרמה והקנוניה שטען בבית משפט השלום ושנדחתה על ידי בית המשפט. לדעתו, או שהמשיבה מכרה נגררים אחרים, ישנים, תוך מרמה וגרימת נזק למבקש, או שלא פעלה די בכדי למכור את הנגררים במחיר ריאלי. המבקש טוען גם כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי המבקש יכול היה להביא חוות דעת מטעמו.

5.

עיינתי בעיון רב בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובנספחים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עיקר טענתו של המבקש מופנית כנגד הסתמכות בית המשפט המחוזי על אמירה המופיעה בתצהירו, בה טען כי המשיבה מכרה נגררים ישנים. ואולם, כפי שטען המבקש בבקשתו, בית המשפט לא קבע כל ממצא עובדתי בעניין זה, וניתן לראות מיתר נימוקי פסק הדין, כי בית המשפט לא ביקש להפוך את ממצאי בית המשפט ולא קבע כי נמכרו נגררים אחרים מאלה שסופקו על ידי המשיבה, אלא קבע כי המבקש לא הוכיח את שווים של הנגררים שנמכרו, הלכה למעשה. אכן, הנגררים נמכרו בסכום הנמוך בכ-30,000 ממחיר המחירון שלהם. דומה, כי עיקר המחלוקת היא על מי הנטל להוכיח כי הנגררים נמכרו בהתאם לשווים הריאלי. הערכאות דלמטה נחלקו בעניין זה, ואולם, נחה דעתי, כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, היה על המבקש, אשר העלה עניין זה במסגרת טענת הגנה, להוכיח את שווים הריאלי, וכי לא היה די, בנסיבות העניין, להגיש את "מחירון לוי יצחק " כראיה לשווים הריאלי. כאמור, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, כדי להצליח בטענה בדבר מכירת הנגררים בתמורה הנופלת משווים בשוק, היה צריך המבקש להוכיח את מחיר השוק של הנגררים הספציפיים שנמכרו, בהתאם למצבם ולמידת השימוש שנעשה בהם. מכל מקום, בקשת רשות הערעור מבוססת כל כולה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואינה מעוררת שאלה בעלת השלכה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מתחום הבקשה (ראו: בר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו

להוצאות.