רע"א 4673/10 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. אחמד קוואסמה

1.

במסגרת תביעה נזיקית המתבררת בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, החליט בית המשפט (כב' השופטת י' הניג ), לבקשת התובעים (המשיבים 3-1 בבקשה שלפניי), למנות מומחה מתחום הגנטיקה אשר יבחן את הקשר הסיבתי בין התאונה שאירעה למשיב 1, לבין החמרת מצבו בשל מחלה גנטית שממנה הוא סובל.

2.

המבקשת, היא הנתבעת 2 בתביעה הנזיקית, הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בין היתר, נטען כי ההחלטה ניתנה ללא הנמקה וללא התייחסות לתגובותיה. לגופו של עניין, נטען כי אין בנמצא ולו ראשית ראיה לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה ובין המחלה, ומשכך – לא קיימת הצדקה למינוי מומחה רפואי (להלן: בקשת רשות הערעור הראשונה ).

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ), מצא כי ההחלטה אינה מנומקת באופן שמאפשר את העברתה תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור, והציע לצדדים להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, כדי שזה ינמק את החלטתו. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הם מקבלים את הצעתו בתנאי ש"המבקשת תוכל להשלים את הטיעונים בבר"ע שלעיל ככל שתמצא לנכון, והמשיבים יהיו רשאים להגיב על הטיעונים הנוספים של המבקשת ככל שימצאו זאת לנכון". בהתאם לכך, החליט בית המשפט המחוזי, להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, וקבע כי "ניתן היה (כך במקור) להוסיף טיעונים כפי ההסכמה".

בתחילת חודש מאי 2010, נתן בית משפט השלום את החלטתו המנומקת בדבר מינוי מומחה רפואי. כשבועיים לאחר מכן, הגישה המבקשת בקשה בהסכמה למתן ארכה להגשת השלמת טיעונים בכתב במסגרת בקשת רשות הערעור הראשונה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד, וקבע כי מלאכתו בבקשת רשות הערעור הראשונה הסתיימה עם מתן החלטה על החזרת הדיון לבית משפט השלום, וכי על ההחלטה המנומקת ניתן להגיש בקשת רשות ערעור חדשה.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתעלם מן ההסדר הדיוני שאושר בהחלטתו מיום 1.11.09, ולא איפשר למבקשת להשלים את טיעוניה בבקשת רשות הערעור הראשונה, לאחר שניתנה ההחלטה המנומקת. המבקשת מציינת כי לשם הזהירות, היא הגישה בקשת רשות ערעור נוספת על ההחלטה המנומקת, אך נתקלה בסירוב מצד המשיבים 3-1 להחיל על בקשת רשות הערעור הנוספת הסדר דיוני שהוצע, ולפיו הבקשה השנייה תבוא חלף בקשת רשות הערעור הראשונה, ואף אחד מהצדדים לא יטען נגד זכותה להגיש את בקשת רשות הערעור הנוספת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור. גם אם אניח לטובת המבקשת כי בית המשפט המחוזי חרג מן ההסכמה הדיונית שקיבלה תוקף של החלטה, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין נגרמה למבקשת פגיעה המצדיקה את הידרשותו של בית משפט זה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בפני המבקשת פתוחה הדלת להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה המנומקת, וכך היא אכן עשתה. הנחתי היא כי הבקשה תתברר לגופה.

הבקשה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.