רע"א 4685/97 מתן זברקו נ. רונן משה זברקו

בין המבקשת מס' 3 (להלן: "המבקשת") לבין המשיב מתקיימים הליכים משפטיים בבית משפט לעניני משפחה בחיפה. בעקבות תלונת המבקשת במשטרה, על התנהגות המשיב כלפימבקש מס' 1, וכן בעקבות תסקיר פקיד סעד, ניתן בבית משפט השלום בירושלים (לבקשת המבקשת) צו הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-. הצו, שניתן ביום 10.4.97, ניתן לתקופה של שלושה חודשים. ביום 29.5.97, קבע שופט בית משפט השלום בירושלים, לאור תסקיר שהוגש לו, הסדרי פגישה וראיה של המשיב עם המבקשים 1 ו2-, ועיקרו מפגש בנוכחות פקיד סעד. החלטה זו הוארכה עד ליום 4.7.97.

ביום 4.7.97, התקיים דיון בבית משפט השלום בירושלים בו ביקש המשיב כי יונהגו הסדרי פגישה רגילים תוך ביטול המיגבלות שהוטלו עליו. המבקשת עתרה בעל פה להארכת תוקפם של הצווים שניתנו עד הלום. בהחלטתו מיום 4.7.97 נדחו הבקשות, אך הוארכו הצווים בחמישה ימים, עד ליום 9.7.97, וזאת בכדי לאפשר לצדדים, וביחוד למבקשת להגיש בקשה מסודרת להארכת תוקפם של הצווים.

ביום 21.7.97 התקיים שוב דיון במעמד הצדדים. בית המשפט האריך את תוקפם של צווי ההגנה ב21- יום, אך נמנע מלהאריך את הצווים בדבר סידורי הראיה. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי מטרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, וצווים הניתנים מכוחו, היא ליתן סעד זמני שאינו תחליף לדיון כולל בסכסוך שבין בני הזוג. כך הדבר ביחוד בצווים לענין פגישות וסדרי ראיה (להבדיל מצווי הגנה), שמן הראוי שיתבררו ויוסדרו בערכאה המתאימה. בית המשפט ציין, כי אמנם נתונה לבית משפט השלום הסמכות ליתן צווים בדבר הסדרי פגישה וראיה, אולם בנסיבות המקרה, לא היה זה ראוי כי יוארך תוקף הצווים שכן מן הדין היה, כי המבקשת תסדיר נושא זה בערכאה המתאימה, והיא בית המשפט הדן בסכסוך העיקרי בין הצדדים. כן ציין בית המשפט, כי ממילא יפקע תוקפם של צווי ההגנה בקרוב, ללא אפשרות חוקית להאריכם, וגם מטעם זה ראוי הוא, כי נושא הפגישות יוסדר ויתברר במסגרת ההליך העיקרי. לפיכך נדחתה הבקשה. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 25.7.97, נדחתה בקשתה. בית המשפט המחוזי ציין אף הוא, כי שקול הדעת במקרה דנן מחייב כי למרות קיום הסמכות להארכת הצווים, הרי שמן הדין הוא כי הבקשה תוגש לפורום המתאים - והוא בית המשפט הדן בסכסוך העיקרי שבין הצדדים, ולא בית המשפט המוציא צווי הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה.

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקשת טוענת, כי שגו הערכאות קמא בשעה שקבעו כי הגם שנתונה להן הסמכות להאריך את תוקפם של הצווים בדבר הסדרי הראיה, הרי שאין מקום להאריכם במקרה דנן, עקב קיומו של "פורום" מתאים יותר. אליבא דמבקשת, מטרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, והסמכויות שהוא מקנה, היא ליתן בידי הערכאה הדנה מכח החוק סמכויות לקביעת כל הסדר נלווה הבא להגן על בני המשפחה, ובכלל זה גם הסדרים בדבר פגישת הורה עם ילדיו. המבקשת מדגישה את התשתית העובדתית הברורה (לטענתה), ממנה עולה כי אכן המשיב מהווה סיכון שיש להגן מפניו על ידי הארכת הצווים דלעיל, וכי בנסיבות אלה שגו הערכאות קמא משלא העניקו לה סעד זמני כמבוקש. לטענת המבקשת, המקרה שבפנינו מעורר את שאלת היחס בין צווים הניתנים בבית דין רבני ובבית משפט לעניני משפחה, לבין צווים הניתנים מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-, וכי שאלה זו מהווה עילה למתן רשות ערעור, כן טוענת המבקשת, כי בנסיבות המקרה דנן מן הדין היה להעביר את הבקשה לפורום המוסמך, וזאת מכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- ולא לדחותה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקשת, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין חולק (ובוודאי שהמבקשת אינה חולקת על כך), כי בית משפט השלום מוסמך היה במקרה דנן ליתן את הצווים האמורים מלכתחילה. כך נעשה בצו מיום 10.4.97. השאלה היתה, אם כן, אם צריך היה בית המשפט להמשיך ולהאריך צווים אלה בד בבד עם הארכתם של צווי ההגנה? בית משפט השלום, וכן בית המשפט המחוזי, השיבו בשלילה לשאלה זו. זאת מן הטעם, שההליכים העיקריים בין בני הזוג מתבררים בערכאה אחרת. למרות התשתית הלכאורית בדבר מעשיו של המשיב, נקבע, כי מן הראוי כי נושא המשמורת והסדרי הביקור ידון בפני הערכאה המתאימה. אין בקביעה זו כל חידוש לענין סמכותו של בית המשפט ביחס לבית הדין הרבני או לבית משפט אחר ולא מתעוררת בכך כל בעיה לענין היחס שבין סמכויותיהן של הערכאות השונות. לפיכך, אין בבקשה זו אלא משום טענה כנגד שיקול דעתו של שופט בית משפט השלום בהפניתו את המבקשת לבית המשפט המתאים לפתרון הבעיות שהיא מעלה בבקשתה. לא מצאתי בטענות אלה משום שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ולפיכך, דין הבקשה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני, מיום 29.7.97.