רע"א 4686/16 סמירה סמאדה נ. רשות הפיתוח

1.

החל משנות ה-60 של המאה הקודמת התגוררה אמה של המבקשת 1 כדיירת מוגנת בדירה שבבעלות המשיבה 1 בעיר לוד (להלן: הנכס ; המשיבה ). בתחילת העשור הקודם הלכה האם לעולמה. לאחר מותה המשיכו להתגורר בנכס שלוש משפחות – קרובי משפחת האם – לרבות המבקשת 1 ובתה, היא המבקשת 2. בשנת 2005 הגישה המשיבה לבית משפט השלום ברמלה שלוש תביעות לפינוי הנכס – נגד כל אחת מהמשפחות שהתגוררו בו. ביום 1.12.2008 קיבל בית משפט השלום (כב' השופט ז' ימיני ) את התביעה והורה על פינוי הנכס; כמו גם על חיובים כספיים בגין שימוש בנכס (להלן: פסק הדין בשלום ). בסמוך לאחר מתן פסק הדין פנתה המשיבה להוצאה לפועל בירושלים לפתיחת תיק לצורך מימוש פסק הדין. על פסק הדין הוגש ערעור בשם המבקשות ואחרים לבית המשפט המחוזי. ביום 17.9.2009 התקיים דיון בערעור שבו נכח עו"ד נביל זינאתי, בא כוח המערערים (שחלקם הן המבקשות כאן). לאחר הדיון נתן בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים א' שילה , מ' נד"ב

ו ז' בוסתן ) תוקף להסכמת הצדדים, כפי שנרשמה בפרוטוקול, שלפיה יפונו כל חלקי הנכס שנבנו ללא היתר ושלא כלולים בהסכם השכירות המקורי אך במבנה המקורי תישאר משפחה אחת – "משפחת יוסף סמאדה" – שהיא איננה משפחת המבקשות (להלן: פסק הדין במחוזי ).

2.

בנובמבר 2015, כ-6 שנים לאחר מתן פסק הדין במחוזי, פנתה המשיבה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל בירושלים לפנות את הנכס. בהודעה מיום 9.11.2015 נמסר למבקשת 2 כי עליה לפנות את הנכס עד ליום 22.2.2016. עוד נמסר לה כי הודעה זו נמסרת בנוסף על אזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל שנמסרה לה ביום 24.9.2009. בעקבות הודעה זו פנו המבקשות ביום 1.2.2016 לבית המשפט המחוזי בבקשות למתן ארכה, לביטול פסק הדין במחוזי ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. זאת, מהטעם שהן לא ידעו על התנהלות ההליכים המתוארים לעיל בעוד שעו"ד זינאתי ייצג למעשה את משפחת יוסף סמאדה בלבד. ביום 2.5.2016, לאחר שקיבל את תגובת המשיבה ואת תגובת עו"ד זינאתי, דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא א' שילה , והשופטות מ' נד"ב

ו ז' בוסתן ) את בקשת המבקשות. בית המשפט עמד על כך שמתגובות המשיבה ועו"ד זינאתי שהוגשו עלה כי כתב התביעה הומצא למבקשת 2 בשנת 2005; וכי המבקשת 2 ידעה על קיום תיק ההוצאה לפועל החל מחודש אפריל 2015 שכן באותו מועד הגישה בקשה להכריז עליה כחייבת מוגבלת באמצעים. עוד עלה כי וליד סמאדה, הנשוי למבקשת 1 והוא אביה של המבקשת 2, נכח בדיון שהתקיים בבית המשפט השלום ואף הגיש תצהיר בהליך בשמו ובשם המבקשות (להלן: וליד ). עוד נטען בתגובות כי ביטול פסק הדין במחוזי משמעו השארת פסק הדין בשלום על כנו; וכי המבקשות לא הצביעו על הגנה אפשרית שתצמח להן מביטול פסק הדין. על כן, "נוכח האמור בתגובת המשיבה ובתגובת עו"ד זינאתי" – שלהן לא הגישו המבקשות תשובה על אף שניתנה החלטה המאפשרת להן לעשות כן – דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הדין.

3.

מכאן הבקשה שלפניי שבצידה הוגשה בקשה "לעיכוב הליכי פינוי". לטענת המבקשות, הראיות לידיעתן על אודות ההליכים נוגעות להליכים בבית משפט השלום ולא להליכים בבית המשפט המחוזי. עוד נטען כי המבקשת 2 מכחישה כי ההודעה מיום 24.9.2009 נמסרה לה; כי לא קיים קשר של ממש בין וליד לבין המבקשת 1 על אף שהם נשואים; וכי לא הובאו לפני בית המשפט המחוזי ראיות, ובית המשפט לא פעל לוודא, כי הסכמת עו"ד זינאתי ניתנה על דעת המבקשות. זאת, על אף שתוצאת ההסכמה ופסק הדין במחוזי היא סילוקן מן הנכס. כמו כן נטען כי משמעות ביטול פסק הדין תהא השבת העניין לבירור ענייני בבית המשפט המחוזי שלא עסק לגופו של עניין בפסק הדין בשלום; וכי השיהוי המינהלי שבו נקטה המשיבה בכך שלא פעלה ליישום פסק הדין משך למעלה מ-6 שנים פועל נגד סילוק ידן של המבקשות מהנכס.

4.

ביום 15.6.2016 הורתי על מתן צו ארעי שלפיו יעוכב פינוי המבקשות מהנכס, ועל הגשת תשובה. לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה על הסף משלא הוגשה במועד הקבוע לכך בתקנות ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד. עוד נטען כי אין לבטל את פסק הדין מנימוק של "חובת הצדק" שכן המבקשות ידעו על התנהלות ההליכים מתחילתם; הן היו מיוצגות במהלכם; ואף ידעו על הליכי ההוצאה לפועל בשלב מוקדם בהרבה מזה שבו הגישו בקשתן לביטול פסק הדין. כמו כן נטען כי אף אם יבוטל פסק הדין סיכוי הערעור קלושים שכן פסק הדין שניתן בבית משפט השלום הוא מנומק, וסיכויי ההתערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בו נמוכים במיוחד; וכי טענת השיהוי לא נטענה בבית משפט קמא.

5.

משעיינתי בבקשה, בצרופותיה ובתשובת המשיבה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות על פי אמות המידה המקובלות (ראו ע"א 3725/08 חזן נ' חזן , פסקאות 48-45 (3.2.2011)). ביסוד החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין מצויים מסמכים שונים המצביעים לכאורה על כך שהמבקשות ידעו הן על ההליכים בבית משפט השלום – שבפסק דינו הוחלט לראשונה על פינוי המבקשות מהנכס – הן על הליכי ההוצאה לפועל, וזאת במועדים הרלוונטיים ולמצער זמן רב טרם פנו בבקשה לביטול פסק הדין. מסמכים אלה הובאו לפניי כצרופות לתשובת המשיבה. המבקשות לא הציגו כל הסבר מטעמן למסמכים אלה, לרבות לאישור המסירה למבקשת 2 בשנת 2005 בדבר התביעה בבית משפט השלום. אשר לטענת המבקשות כי לא ניתנה הסכמתן להסכמה שבית המשפט המחוזי נתן לה תוקף של פסק דין, דומה כי הדרך הדיונית שבה בחרו המבקשות – בקשה לביטול פסק דין בטענה כי נפל בהסכמה פגם (קרי, אי מתן הסכמתן) – אינה הדרך הראויה להעלות את טענותיהן (ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח , פסקה 6 (1.5.2005); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

433, 505-504 (מהדורה שלישית, 2012)). בנסיבות אלו, ומבלי לקבוע מסמרות בטענות המבקשות לגופן, איני מוצא עילה ליתן רשות לערער.

הבקשה נדחית אפוא. הצו הארעי שניתן ביום 15.6.2016 יישאר בתוקפו עד ליום 15.9.2016 על מנת לאפשר למבקשות לכלכל צעדיהן. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.