רע"א 4686/99 עזבון המנוח דוד זכריה ז"ל נ. מגדלי סופר אלעד בע"מ

1.המבקש ז"ל (יורשיו כעת באים בנעליו לענין הבקשה), היה חבר בבורסת היהלומים שברמת גן עד לשנת 1989. בשנת 1987 התמוטטו עסקיו. נושיו (המשיבים 11-2, להלן:

הנושים ) הגיעו עימו להסדר פשרה. משלא עמד במכלול התחיבויותיו בהסכם זה, הם פתחו נגדו בהליכי הוצלאה לפועל בגין יתרת החוב.

2.בבעלות המבקש יחד עם שלושת אחיו היה מגרש שעליו בית ברחוב צירלסון בתל אביב ( להלן:

הנכס ). במסגרת הליכי פירוק השותפות במקרקעין, הוסכם בין האחים כי 30% מהשותפות בנכס שייכים למבקש. במסגרת הליכי כינוס נכסים, נערך ביולי 1985 ממכרז למכירת הנכס. המשיבה 1 ניגשה למכרז יחד עם אחד האחים, והיא זכתה בו מאחר והצעתה היתה הגבוהה ביותר.

3.בדיעבד הסתבר למבקש, כי המשיבה 1 פנתה, עובר להשתתפותה במכרז הנ"ל, לנושיו של המבקש בהצעה לקנות מהם את חובו. ואכן, ביום 31.1.95 נחתם בינה לבינם הסכם המחאת זכויות, אשר לפיו הצהירו נושים כי הם לא מחלו למבקש על כל סכום מסכומי החוב כמפורט בתיקי ההוצאה לפועל, וכי הם מעבירים את כל זכויותיהם לנמחה. במסגרת הסכם זה, שילמה המשיבה 1 לנושים אחוז מסויים מהחוב בתיקי ההוצאה לפועל תמורת קניית החוב. משזכתה המשיבה 1 במכרז לקניית הנכס, ולאחר שהומחו אליה זכויות הנושים בחובו של המבקש, ביקשה המשיבה 1 לקזז את מלוא החוב שקנתה מהנושים בגין המגרש.

4.המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה להצהרה כי חובו למשיבה 1 אינו עולה על הסכום ששילמה בפועל לנושיו, וכן ביקש הוא שיוצהר כי חובו לנושיו קטן בסכום האמור. למעשה, ביקש המבקש להצהיר שההסכם שנערך בין נושיו לבין המשיבה 1, ללא ידיעתו, אינו תקף. בפסק דינו מיום 12.7.97 קבע בית המשפט (השופא אזר), כי הסכם המחאת הזכויות וייפוי הכוח של הנושים אשר הוצגו בפניו מוכיחים קיומה של עסקת המחאת חוב במסגרת חוק המחאת חיובים, תשכ"ט1969- ( להלן:

חוק המחאת חיובים ). המבקש לא הוכיח כי היה הסכם אשר שלל את המחאת הזכות. כמו כן אין צורך בהסכמתו כדי שהמחאת הזכויות תהיה תקפה. השופט לא קיבל את עמדת בא כוח המבקש, לפיה חלה בנסיבות הענין הוראת סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט1979- ( להלן:

חוק עשיית עושר ). המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, ובפסק דין מיום 13.6.99 דחה בית המשפט את ערעורו. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה לרשות ערעור המונחת בפניננו.

5.דין בקשת רשות הערעור להדחות. בפני בית משפט השלום הובאו ראיות בכתב וכן נשמעו עדויות מהן עולה בבירור כי בעיסקה של המחאת חוב עסקינן. בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להתערב במסקנה זו. מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם ההגיון הכלכלי הפשוט. לאור נסיבותיה של העסקה, ברי שהמשיבה 1 לא ביקשה לפרוע את חובו של המבקש. היא ביקשה ל"קנות" את חובו מנושיו ולבוא בנעליהם לעניין גביית החוב. מכאן שהחוק החולש על העסקה הוא חוק המאת חיובים, כפי שקבעו שתי הערכאות הקודמות.

ניתן להבין אולי את הרגשת המבקש, כאשר הוברר לו שנושיו הסתפקו בתשלום חלק מחובו להם על ידי המשיבה הראשונה, ובתמורה לכך העבירו אליה את זכויותיהם כנושים כלפיו. לו ידע שהם נכונים להסתפק בחלק מהחוב, הוא היה דואג לתשלומו להם ולא היה נדרש, בסופו של דבר, לשאת בתשלום החוב כולו. אך אין בעובדה זו כדי לבטל את ההמחאה שנעשתה בין הנושים למשיבה הראשונה.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.