רע"א 473/07 דפנה גפני נ. אורית מור

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בבר"ע 821/06 (כב' השופט י' עמית) מתאריך 13.02.06, במסגרתו התקבל ערעורן של המשיבות על החלטת בית משפט השלום בחיפה (בש"א 396/06) במסגרת ת"א (חיפה) 12914/02, לפיה נדחתה בקשת המשיבות להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לאחוזי הנכות של המשיבה 1. בד בבד, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור האמורה.

1.

המשיבה 1 נפגעה בתאריך 19.2.02 בתאונת דרכים קשה, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה" (להלן: התאונה ). המשיבה 1, שהייתה בחודש השישי להריונה, איבדה כתוצאה מהתאונה את עוברה ונאלצה לעבור ניתוחים וטיפולי שיקום שונים. ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח רפואי, שהתכנסה בתאריך 13.2.04, קבעה למשיבה 1 נכות רפואית בשיעור משוקלל של 42% בגין סעיפים אורטופדיים ופלסטיים.

לאחר שהמשיבה 1 ערערה על ההחלטה האמורה, התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן: ועדת העררים או הוועדה ) בתאריך 8.11.05, וקבעה למשיבה נכות רפואית משוקללת בשיעור 56% נכות בהתבסס על נכותה בתחום האורטופדי - הגבלה בפעולות הגפיים התחתונות -

ובתחום הכירורגיה הפלסטית - צלקות.

2.

בתאריך 19.2.06 הגישה המשיבה 1 לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד המבקשות לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: החוק ). במסגרת התביעה הגישה המשיבה 1 בקשה לפי סעיף 6 ב לחוק (בש"א 396/06), להבאת ראיות לסתור את קביעת ועדת העררים, בטענה שנפלו בהחלטת ועדת העררים מספר פגמים מהותיים. ראשית, לדבריה, ועדת העררים התעלמה לחלוטין מהפגיעה הנפשית שנגרמה לה עקב בתאונה. שנית, לא ישב בהרכב הוועדה רופא מומחה בתחום הנפש, והוועדה לא הפנתה את המבקשת למומחה בתחום זה לקבלת חוות דעת. בית משפט השלום (כב' השופט י' וגנר) דחה את הבקשה, בקובעו כי אין מדובר באותם מקרים חריגים בהם יש להתיר הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על פי דין. בית משפט השלום אף הוסיף וקבע כי לנוכח החומר הרפואי שהוצג, לא התקיימה ראשית ראיה שהתובעת נפגעה בתחום הנפשי.

3.

על החלטת בית משפט השלום הגישה המשיבה 1 בקשת רשות ערעור (בר"ע 821/06) לבית המשפט המחוזי בחיפה, שנדונה כערעור לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות ). בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקובעו כי ועדת העררים התעלמה ממצבה הנפשי של המשיבה 1. עוד נקבע כי בידי המשיבה 1 מכתב מפסיכולוג המדווח על הטיפול שקיבלה, והדבר מספיק על מנת להוות ראשית ראיה בעניין זה. משכך, קמה הצדקה למשיבה 1 להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת העררים.

4.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשות טוענות כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו שעה ששם עצמו בנעלי הוועדה וקבע כי הוועדה התעלמה ממצב רפואי, שלא הוכח באמצעות מסמך רפואי כלשהו, ולא הוזכר על ידי המשיבה 1 באף אחת מן הבדיקות שעברה על ידי הוועדות הרפואיות השונות.

5.

דין הבקשה להידחות. השאלה נשוא הבקשה דנן, אינה חורגת מד' אמותיו של המקרה הספציפי המדובר ואינה מעלה שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מן העניין שיש לצדדים בהכרעת המחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה ) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך, ברי כי שאלת מצבה הנפשי של המשיבה 1 היא עניין שבעובדה. על אף ניסיונן של המבקשות לצייר את העניין כשאלה משפטית, הרי שעיון מעמיק בבקשתן מלמד כי מוקד תרעומתן מכוון כנגד הדרך בה הסיק בית המשפט את הממצא העובדתי ביחס למצבה הנפשי של המשיבה 1. בית המשפט קמא קבע כי "יש דברים בגו" בכל הנוגע לנכותה הנפשית של המשיבה 1, ומשעה שוועדת העררים התעלמה מעניין זה, הרי שקמה למשיבה 1 הצדקה להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת העררים. מן המפורסמות היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשאלה עובדתית מעין זו (בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד , תק-על 2005(4) 1505 (2005)). לא מצאתי טעם לחרוג מהלכה זו בענייננ ו.

6.

משעה שבקשת רשות הערעור נדחתה, מתייתר מניה וביה הצורך לדון בבקשת עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי שהגישו המבקשות. יצויין, כי אף לו היה מקום לקבל את בקשת רשות הערעור, היה דין בקשת עיכוב הביצוע להדחות על הסף, הואיל ובקשה זו הוגשה לבית משפט זה בחוסר סמכות. זאת מאחר ומכוח תקנות 467-468 לתקנות, על הפונה בבקשה לעיכוב ביצוע לפנות ראשית לבית המשפט שנתן את ההחלטה שעיכוב ביצועה מתבקש. בענייננו ביקשו המבקשות לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, דא עקא, המבקשות לא פנו כלל לבית משפט זה.

הבקשות נדחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.