פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4744/04 - א'
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקשים:
1. יהודה שורץ
2. שמחה שורץ
נ ג ד
המשיבים:
1. מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ
2. ד"ר אריה סגל, עו"ד-כונס הנכסים
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בת"א-יפו מיום 18.5.04 בבש"א 11043/04 שניתנה על ידי כבוד
השופט י' זפט
בשם המבקשים: עו"ד
ע' טרייסטר; עו"ד ל' איצקוביץ
בשם המשיבה 1: עו"ד
מ' סגל-גולן
פסק- דין
1. לפניי בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל
אביב (כבוד השופט י' זפט), שלא לעכב הליכי הוצאה לפועל למימוש משכון על זכויות
המבקשים בדירת מגוריהם עד להכרעה בתובענה שהגישו נגד המשיבה 1.
2. ואלו העובדות הצריכות לעניין: המבקשים
נטלו הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ לצורך מימון בניית ביתם ביישוב בית
אריה. זכויות המבקשים בבית שועבדו לטובת הבנק להבטחת החזר ההלוואה. המבקשים לא
עמדו בפרעון ההלוואה. במסגרת הליכים בהם פתח הבנק למימוש השעבוד, ניתן צו לפינוי
המבקשים מהבית. המבקשים לא הצליחו לקבל הלוואה מבנק אחר לשם פרעון חובם לבנק
לאומי. בניסיון למנוע את פינויים, פנו המבקשים אל המשיבה 1, חברה העוסקת במתן
הלוואות חוץ בנקאיות (להלן - המשיבה) בבקשת הלוואה. ביום 25.1.99 נחתם הסכם הלוואה
ומשכון בין המבקשים לבין המשיבה, במסגרתו לוו המבקשים סך של 142,000 ש"ח.
זכויות המבקשים בבית המגורים שועבדו לטובת המשיבה. מתוך סכום ההלוואה האמור, שולמו
לבנק לאומי כ-132,000 ש"ח לכיסוי החוב המובטח ולמניעת פינוי המבקשים מהבית.
יתרת סכום ההלוואה שימשה לכיסוי הוצאות המשיבה בטיפולה בבקשת ההלוואה ובהסדרת
תשלום החוב לבנק. המבקשים לא עמדו בתשלומים של פרעון ההלוואה, ועד היום עלה ביד
המבקשים לשלם למשיבה כ-59,000 ש"ח. בסוף שנת 2000 פתחה המשיבה בהליכי הוצאה
לפועל למימוש המשכון על זכויות המבקשים בבית, ומונה כונס נכסים במסגרת תיק ההוצאה
לפועל. כונס הנכסים הנוכחי הוא המשיב 2. בחודש מרץ 2002 או בסמוך לכך, הוצא נגד
המבקשים צו פינוי. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה, בה ביקשו צו
האוסר על המשיבה לפנותם מן הבית עד לבירור חשבון החוב, ועד שיימצא קונה לנכס
שהצעתו תאושר על ידי ראש ההוצאה לפועל. במסגרת תובענה זו הגישו המבקשים בקשה
לעיכוב פינויים מהבית. לאחר שבקשתם האחרונה נדחתה, הן על ידי בית המשפט המחוזי והן
על ידי ראש ההוצאה לפועל, משכו המבקשים את תובענתם, ופנו לניהול משא ומתן עם
המשיבה.
ביום 11.2.03 חתמו המבקשים עם המשיבה על
הסכם פשרה בו הודו בקיומו של חוב על סך 880,601 ש"ח, והוסכם כי המבקשים ישלמו
סך של 650,000 ש"ח בתוך שלושים יום לסילוק מלא של החוב. המבקשים לא צלחו
בגיוס הסכום האמור, לא בדרך של הלוואה בנקאית ולא בדרך של מכירת הבית, והליכי
ההוצאה לפועל חודשו. ביום 14.3.04 נמסרה למבקשים הודעה כי עליהם לפנות את הבית עד
ליום 20.5.04. ביום 13.5.04 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תובענה חדשה וכן בקשה
לעיכוב הליכי הפינוי. בתובענה זו העלו המבקשים טענות נגד תוקפם של חוזה ההלוואה
והמשכון עם המשיבה, ביניהן טענות לפגם בכריתת החוזה כגון עושק, תוכן או מטרה בלתי
מוסריים או הסותרים את תקנת הציבור, תנאים הגרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל
הנוגעים בין היתר לשיעורי הריבית, מנגנון ההצמדה ועוד.
3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים
לעיכוב הליכי הפינוי עד לתום הדיון בתובענתם, בקובעו כי סיכויי המבקשים להצליח בה
- אפסיים. בית המשפט קבע כי טענות המבקשים בדבר תקפות חוזה ההלוואה מועלות כעת
לראשונה, אף שפתחו בעבר בתובענה בה קבלו רק בענין גובה הריבית. כן סבר בית המשפט
קמא כי לא הונחה תשתית ראייתית המבססת, אף לא לכאורה, את טענותיהם האמורות של
המבקשים. בית המשפט הביע דעתו כי גם אם יתקבלו טענות המבקשים בדבר תניות מקפחות
בחוזה האחיד - הוא חוזה ההלוואה – ישפיע הדבר, לכל היותר, על גובה החוב ולא על
תוקף החוזה. על החלטה
זו מבוקשת הרשות לערער.
4.החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דעתי היא כי דין הערעור להתקבל חלקית, במובן זה שיש לעכב את הליכי הפינוי אם יפקידו המבקשים סך של 160,000 ש"ח בקופת בית המשפט המחוזי. סכום זה משקף את קרן ההלוואה בתוספת מסויימת אשר וודאי נוספה עקב חלוף הזמן. אעיר, כי לא ראיתי צורך לאפשר הגשת תגובה לתשובת המשיבים.
5.דומה, כי העובדה שהמבקשים חייבים סכום כלשהו למשיבה איננה שנויה במחלוקת. אמנם, המבקשים טוענים כי "לא קיבלו את כספי ההלוואה לידיהם", אך הם אינם כופרים בעובדה כי המשיבה הסדירה את כיסוי חובם לבנק לאומי, וכי הם אינם חבים לו עוד. כן הם אינם טוענים כי פרעו את מלוא ההלוואה שנטלו מן המשיבה, ואף מודים הם כי בשלב מסויים הפסיקו לשלם את תשלומי החזר ההלוואה למשיבה מטעמים שונים. על כן, מבלי לחוות דעה באשר לסיכוייה של תובענת המבקשים, נראה שגם אם יתקבלו טענותיהם, ישפיע הדבר, כמאמרו של בית המשפט המחוזי, על גובה החוב בלבד ולא על עצם קיומו. בכל מקרה יידרשו המבקשים להחזיר, לכל הפחות, את קרן ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מסויימים.
עם זאת, נוכח הספק שמעוררים המבקשים באשר לגובה החוב, והעובדה שמדובר בדירת מגורים, סבור אני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. המשיב 2 מונה ככונס נכסים בתיק ההוצאה לפועל לשם מכירת דירת המבקשים עם פינויים. הדבר מעלה חשש של ממש כי פינוי המבקשים מדירתם יהא בלתי הפיך אם תימכר הדירה לגורם שלישי. אם בסופו של יום יתקבלו טענות המבקשים באשר לגובה חובם, יוקטן חובם למבקשת באופן משמעותי, וייתכן כי אז יוכלו המבקשים לעמוד בפרעונו, תוך השארת דירתם בידם. אם תימכר הדירה בינתיים, לפני תום הדיון בתובענה, לא יוכלו המבקשים ליהנות מזכייתם בה. עם זאת, כיוון שכאמור עובדת קיומו של חוב כלשהו כלפי המשיבה איננה נתונה במחלוקת, ועל המבקשים יהא לשלם למשיבה סכום מסויים בכל מקרה, מורה אני על עיכוב הליכי הפינוי, תוך התניית הדבר בהפקדת סכום כסף על ידי המבקשים.
6.אשר על כן, הערעור מתקבל. הליכי ההוצאה לפועל נגד המבקשים, לרבות פינויים מדירתם, יופסקו עד לתום הדיון בתובענת המבקשים המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובלבד שהמבקשים יפקידו סך של 160,000 ש"ח במזומן או באמצעות ערבות בנקאית אוטונומית צמודה למדד בקופת בית המשפט המחוזי, לא יאוחר מיום 12.8.04. היה ולא יעשו כן עד למועד הנזכר, יימשכו הליכי ההוצאה לפועל. אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ו בסיון תשס"ד
(15.6.04).
ש
ו פ ט