רע"א 4744/17 אלי ארוך נ. בנק ירושלים

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא השופטת י' שבח ) מיום 14.5.2017 בה"פ 6655-05-16.

1.

בפסק בוררות משנת 2006 (שניתן על ידי השופט בדימוס י' מלץ ) חויב המשיב (לשעבר כלל פיננסים בטוחה ניהול והשקעות בע"מ (להלן: כלל פיננסים ) ) לשלם למבקשים דכאן סך של 94,780,000 ש"ח (להלן: פסק הבורר ) . המבקשת 2 היא אמו של המבקש 1 (להלן: המבקש ).

2.

בבית המשפט המחוזי התנהל הליך שעניינו בקשה לאישור פסק הבורר, מצד אחד, ובקשה לביטולו, מצד שני. ההליך הסתיים בשנת 2009 בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו התביעה לביטול פסק הבורר התקבלה, וכלל פיננסים חויבה לשלם למבקשים סכום של 9,200,000 ש"ח (סכום שאכן שולם בפועל).

3.

התובענה נשוא ההליך שבפני היא תביעה לביטול פסק הדין שניתן על סמך הסכם הפשרה, בטענה שהמבקש לא היה באותה עת צלול בדעתו ונעדר כשירות משפטית ומכאן שההסכמה שעל בסיסה ניתן פסק הדין אינה תקפה. המבקש הביא אסמכתאות לכך שבאותה תקופה היה לכאורה בדיכאון, חווה ניסיונות התאבדות ועוד.

4.

במסגרת התובענה הגיש המשיב שתי בקשות לבית המשפט קמא: האחת, לחייב את המבקשים להפקיד את הסכום ששולם להם במסגרת הסכם הפשרה (9,200,000 ש"ח) בנימוק שאם תתקבל תביעתם פירוש הדבר יהיה שההסכם בוטל וכל מה שהתקבל מכוחו יושב לצד שכנגד; השנייה, לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להפקדת סכום פסק הדין במלואו, למרות שנקבע שברמה העקרונית צודק המשיב בכך שאם תתקבל התביעה יצטרך לחול עיקרון ההשבה, והמבקשים אינם מכחישים כי לא יוכלו להשיב את הסכום ששולם להם. התשובה לכך, לשיטת בית המשפט, היא שלבית המשפט שיקול דעת בנושא ההשבה, ועמדת המשיב לפיה ממילא פסק הדין צריך להיוותר על כנו, לרבות הסכום ששולם. עם זאת מצא בית המשפט המחוזי, כי מהות ההליך ונסיבותיו מצדיקים את חיוב המבקשים בהפקדה כספית משמעותית כערובה להוצאות. הסכום שנקבע עומד על 325,000 ש"ח.

6.

בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי הסכום שנפסק כערובה להוצאות כתנאי לניהול התובענה, ימוטט אותם כלכלית והדבר יוביל לדחיית התובענה ולסגירת שערי בית המשפט בפניהם. המבקשים מדגישים את מצבם הכלכלי הקשה ואת הפגיעה בזכות הגישה לערכאות. המבקש מציין, כי הכלל הוא אי הפקדת ערובה והחריג הוא הפקדתה.

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, ללא קבלת תגובת המשיב. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע במקרה שהתביעה תידחה. במסגרת שיקול הדעת, על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו. במסגרת זאת אחד השיקולים שינחו את בית המשפט הוא סיכויי התביעה; היינו, ככל שמדובר בתביעת סרק או בתביעה שסיכוייה נמוכים, יהווה הדבר שיקול לטובת הפקדת ערובה. מנגד, נקבע כי אין לחייב תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בשל עוניו בלבד. עם זאת, העדר יכולת כלכלית אינו יכול להצדיק התעלמות מאינטרס הנתבע, העלול להיות מושפע מהליכי סרק [רע"א 4037/12 סופר-סייג נ' ארז איתן מנהל מיוחד , פסקאות 6-5 (18.10.2012); רע "א 1572/14 עזר נ' אמריקה-ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ , פסקה 6 (14.7.2014) (להלן: עניין עזר )].

8.

לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בבואה לערוך את האיזון בין השיקולים השונים ולקבוע האם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865, 869 (2004); עניין עזר , פסקה 6). במקרה דנן, עיון בהחלטתו של בית המשפט קמא מלמד כי הוא נתן דעתו לכל השיקולים – סיכוייה של התביעה והמכשולים הרמים הניצבים בדרכם של המבקשים מזה, ומצבם הכלכלי של האחרונים מזה. אשר לגובה העירבון, נתן בית המשפט קמא דעתו לטיבו של ההליך והקושי הצפוי בניהולו, לעובדה שקבלת התביעה לא תסיים את ההליך בין הצדדים, ולסיכויי התובענה, ובהתחשב בכל אלה קבע את שקבע.

9.

לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, אשר נראה כי איזן בין כל השיקולים הרלוונטיים בצורה שאינה מקימה עילה להתערבות.

10.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בד בבד. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.