רע"א 4752/09 שמעון דה-האז נ. פיצה אקספרס 95 בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיא וסרקרוג והשופטים כהן ושפירא) מיום 22.4.09 בתיק ע"א 5072-07, בו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט רניאל) מיום 29.10.07 בתיק ת"א 10596/05.

ב.

עניינה של הבקשה - אכיפתו בישראל של פסק דין שניתן נגד המבקש בבית משפט בצ'כיה (להלן פסק הדין ). אין חולק כי פסק הדין ניתן לטובת עיריית פראג שלא בפני המבקש, וכי העירייה המחתה את החוב למשיבה. בית משפט השלום דן בפירוט בהתקיימות התנאים לאכיפת פסק הדין, ובהתקיימות ההגנות הקבועות בחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958 (להלן החוק ). בסופו של דבר, בקשת האכיפה נדחתה רק לפי ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק, קרי "האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה". נקבע, כי קביעת בית המשפט בצ'כיה, לפיה נמסרה הזמנה למבקש שגויה, וכי בנסיבות לא איפשרה ההמצאה לסניף דואר (לפי המקובל במשפט הצ'כי) למבקש להתגונן.

ג.

ערעור המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 22.4.09. נקבע, כי התנהלות לא סבירה מצד המבקש היא שהביאה לכך שכתב התביעה לא הומצא לידיו בפועל, ובית המשפט נאלץ להסתפק בתחליף המצאה. בין היתר התייחס בית המשפט לכך שבמסגרת החוזים שערך עם עיריית פראג לא מסר המבקש את כתובתו בישראל, ולא עידכן את הכתובת בחוזים אלה לאחר שעזב את צ'כיה; לכך שהמבקש היה מודע לדרישת החוב מצד העירייה - "ואי מסירת כתובת מעודכנת, יכולה להצביע על ניסיון להתחמק מן הדין" (עמ' 8); ולכך שפרוטוקול הדיון בבית המשפט בצ'כיה, מורה על מודעותו של בית המשפט לביצוע המצאה כדין. מעבר לאלה נדרש בית המשפט גם לכך שהמבקש נמנע מניצול זכות הערעור שהיתה שמורה לו בפראג אף ללא בקשה להארכת מועד. עוד נדרש בית המשפט להתקיימות יתר התנאים לאכיפת פסק הדין, ולאי התקיימות יתר ההגנות. נזכיר גם, כי בית המשפט ציין בראשית דבריו, שהמבקש סירב להצעת בא כוח המשיבה לברר את סוגיית קיומו של החוב לגופה בבית משפט השלום בישראל.

ד.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, "קובע הלכה משפטית חדשנית מוקשה ובעייתית - לפיה ניתן להמציא כתבי בית דין לכתובת שמסר בעל דין בחוזה אם הלה לא הודיע על שינוי כתובתו גם שנים לאחר שבוטל החוזה" (עמ' 2). לא אמנה את כל טענות המבקש (הבקשה מכילה 126 סעיפים), אך בין היתר נטען, כי למבקש לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן, כיון שהפעם הראשונה בו קיבל לידיו מסמך הקשור להליך שנוהל בצ'כיה היתה במסגרת ההליך הנוכחי; כי המשיב לא היה מודע לקיומם של הליכים אלה, ובדין קבע בית משפט השלום, כי שגה בית המשפט בצ'כיה בקבעו שכתב התביעה הומצא למבקש אישית; כי כתב התביעה בכל מקרה לא הומצא לכתובת שמסר המבקש בחוזה, אלא לכתובתו כפי שמסרה המשטרה לבית המשפט. נטען, אף כי טענות אלה נדחו בשתי הערכאות, כי אכיפת פסק הדין מנוגדת לתקנת הציבור, שכן מדובר בקנוניה בין עיריית פראג והמשיבה.

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). כאמור המבקש טוען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "קובע הלכה משפטית חדשנית מוקשה ובעייתית - לפיה ניתן להמציא כתבי בית דין לכתובת שמסר בעל דין בחוזה אם הלה לא הודיע על שינוי כתובתו גם שנים לאחר שבוטל החוזה". קשה להלום טענה זו. שאלת ההמצאה לא עמדה להכרעת בתי המשפט, בודאי לא שעה שלפי הדין החל (דין צ'כיה) ההמצאה היתה כדין. השאלה עמה התמודד בית המשפט המחוזי בערעור - אל מול הכרעתו של בית משפט השלום - היתה, האם "האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה... סבירה". בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות ניתנה למבקש הזדמנות סבירה להתגונן (בין היתר כיון שהיה מודע לדרישות העירייה), והתייחס לחשד שמא התנהלות המבקש נועדה להתחמק מן הדין. קביעה זו מיוסדת על ניתוח עובדתי, שבחלקו שונה מניתוחו של בית משפט השלום. ברי כי בעניינים אלה אין מקום לגלגול ערעורי נוסף (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)).

ו.

אוסיף מעבר לאלה, כי בפני המבקש עמדו, למצער, שתי דרכי פעולה נוספות שהוא נמנע מנקיטתן. ראשית , בפני המבקש עמדה אפשרות לערער על פסק הדין. אכן, בית משפט השלום קבע, כי "אין ספק שפסק הדין אינו ניתן עוד לערעור בצ'כיה". אך בניגוד לאמור בבקשה, בית המשפט המחוזי לא הפך קביעה זו. בית המשפט המחוזי ציין, כי לפי דין צ'כיה ניתן לערער על פסק דין "תוך 15 יום מיום קבלתו" - ולפיכך, אם נכונה טענת המבקש, כי קיבל את פסק הדין לראשונה עם הגשת הבקשה לאכיפתו, ואילו שיכנע בכך עובדתית את בית המשפט בצ'כיה, יכול היה לכאורה לערער על פסק הדין. שנית , בא כוח המשיבה הציע - לאחר תום הדיון בבית המשפט המחוזי - שהתיק יושב לבית משפט השלום כדי שידון בשאלה, "האם חובו של המשיב (המבקש - א"ר) לעיריית פראג ו/או למבקשת (המשיבה - א"ר) באותו הסכום שנפסק בפסק החוץ , הינו אמת... אם יימצא שהחוב אמיתי - ייאכף פסק הדין הזר, ואם תתקבל עמדת המשיב (המבקש - א"ר) - תידחה בקשת האכיפה". המבקש בחר שלא להיעתר לאפשרות לברר את המחלוקת לגופה, בנימוק של היעדר בסיס משפטי לכך, וטענת היעדר יכולת מעשית לבירור המחלוקת כאן. בית המשפט המחוזי הזכיר את ההצעה, כאמור. לטעמי, למצער היה מקום לתת לה סיכוי ולאפשר בחינתה, ואי מתן הסיכוי רובץ - חוששני - לפתח המבקש, שבאותו שלב אמנם היה "אוחז בידו" בפסק דינו של בית משפט השלום ועל כנראה סבר כי ידו על העליונה.

ז.

בנסיבות אלה, שעה שהערכאות נחלקו בשאלה של סבירות האפשרות להתגונן, ושעה שהמבקש לא מיצה (כך נקבע) את האפשרויות השונות שהיו בידיו כדי לברר את המחלוקת לגופה, אין מקום לשמיעת התיק בגלגול ערעורי נוסף, לפיכך איני נעתר למבוקש.