רע"א 4759/06 יצחק עבדי נ. דודי שחר

1.המשיבה נפגעה בתאונת דרכים והגישה נגד המבקשים תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:

חוק הפיצויים ). התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, וועדת העררים מטעמו קבעה כי למשיבה נותרה נכות צמיתה בשיעור של 61.69% בגין ליקויים שונים. המבקשים עתרו לבית משפט השלום בבקשה שיאפשר להם להביא ראיות לסתור קביעה זו לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים. בית משפט השלום (כבוד השופטת א' דודקוביץ) דחה את בקשתם, בקובעו כי הוועדה עיינה בכל המסמכים הנדרשים, הייתה ערה למצבה של המשיבה עובר לתאונה, ובחנה "בדקדקנות ובקפידה את מצבה הרפואי של התובעת [המשיבה – א"ר] ואת הקשר שבין מצבה לבין התאונה". על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) דחה את הבקשה, לאחר שנדרש לטענותיהם של המבקשים לגופן ובחן שוב את החומר שהובא בפני הוועדה. נקבע כי "מהדיון המקיף והמעמיק והמסמכים שהוצגו עולה בבירור כי עברה של המשיבה לא נסתר מעיניהם של חברי הוועדה, שאף התחשבו בו במסקנותיהם... יתרה מכך, מסקנותיה של הוועדה לעררים מעוגנות גם בחוות דעת של מומחים מטעמה, אליהם הופנתה המשיבה". כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שבפני.

2.המבקשים חוזרים על טענותיהם בדבר פגמים שונים שנפלו לדעתם בהחלטתו של המוסד לביטוח לאומי: דוחות הוועדה אינם כוללים התייחסות לקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגיעות הנטענות; הוועדה לא בדקה את עברה הרפואי של המשיבה; הוועדה התעלמה מהתיעוד הרפואי מלמד כי בעיותיה של המשיבה אינן קשורות בתאונה. זאת ועוד, לדעתם ההלכה בדבר הבאת ראיות לסתור ראויה לבחינה מחודשת, שכן היא מחמירה עמם – ועם מזיקים ככלל - יתר על המידה: "עסקינן בצד המשלם" – כך הם טוענים – "אשר הקביעות המהוות בסיס לחיובו נערכות בהעדרו, בלא מתן זכות טיעון, ותוך שלילת הזכות לחקירה נגדית". לפיכך, לדעתם, ראוי לנקוט "גישה ליברלית כלפי המזיק המבקש להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל", ולאורהּ "להשוות ההלכה... להלכה הנוהגת לגבי סעיף 6א, לפיו די בראשית ראיה על מנת למנות מומחה".

דין הבקשה להידחות. למעלה משנה חלפה מאז פסק בית משפט השלום בבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעתו של המוסד לביטוח לאומי. טענותיהם של המבקשים – לגופו של עניין – זכו לבחינה יסודית בשתי ערכאות, ולא נמצא בהן כל ממש. בית המשפט המחוזי אף מתח ביקורת על התנהלותם של המבקשים במסגרת הליכים אלה (ראו עמ' 10 להחלטתו). הטענה לפיה ראוי לנקוט גמישות, בגדר סעיף 6ב לחוק הפיצויים, ככל שמדובר בבקשות של המזיק להביא ראיות לסתור את קביעתו של המוסד לביטוח לאומי, לא נטענה בפני בית המשפט המחוזי, ודי בכך כדי לדחותהּ. אין היא נכונה גם לגופה. ההלכה בשאלות אלה ברורה ויציבה ואין עילה לערער עליה – גם לא בנסיבות המקרה הזה.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, ישאו המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח.