רע"א 4765/18 עוזיהו זבולון נ. עיריית תל אביב

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת

ש' דותן ) מיום 6.5.2018 בע"א 21112-10-17, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ה' פלד ) מיום 2.7.2017 בת"א 50926-01-12 בו חויבו המבקש והמשיבה 2, ביחד ולחוד, בתשלומי ארנונה בגין נכס שבהחזקתם.

2.

המבקש, דייר מוגן בנכס ברחוב שדרות בן צבי 76 בתל אביב (להלן: הנכס ) הינו יו"ר המשיבה 2, עמותה ציבורית, הרשומה כמחזיקה בנכס אשר מצוי בתחום שיפוטה של המשיבה 1. בין המבקש למשיבה 2 נחתם הסכם שכירות במסגרתו השכיר המבקש למשיבה 2 את הנכס ללא תמורה משנת 2003, הסכם אשר הוארך מעת לעת ונמשך עד לסוף שנת 2012. המשיבה 2 נרשמה בספרי המשיבה 1 כמחזיקה בנכס על בסיס הסכם השכירות אך לא שילמה תשלומי ארנונה משנת 2005. בשנת 2012 העניקה המשיבה 1 פטור מארנונה לנכס בקבעה כי הוא אינו ראוי עוד לשימוש.

3.

המשיבה 1 תבעה את המבקש ואת המשיבה 2 בגין תשלומי הארנונה שהצטברו נכון למועד הגשת התביעה בבית משפט השלום לסכום של 274,756 ₪ (להלן: החוב ). בתביעתה טענה המשיבה 1 כי יש לחייב את המשיבה 2 ואת המבקש גם יחד בתשלום החוב. לטענתה, המשיבה 2 חייבת בתשלום החוב בשל היותה מחזיקה בנכס והמבקש חייב בתשלום החוב מכוח היותו בעל הזיקה הקרובה לנכס. לחילופין טענה כי מדובר בחוזה למראית עין מאחר שהנכס שימש את המבקש לצרכיו הפרטיים.

4.

בפסק דין מפורט ומנומק מיום 2.7.2017 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה 1 והורה על חיוב המבקש והמשיבה 2, ביחד ולחוד בתשלום החוב. נקבע כי המבקש והמשיבה 2 לא הוכיחו כי הנכס לא היה ראוי לשימוש בתקופת החוב וכי אין לקבל את השגותיהם בדבר אופן סיווג הנכס ותעריף החיוב מאחר שאלו נדחו בהליכים מנהליים קודמים אשר הם בחרו לוותר על חידושם.

5.

עוד נקבע, לאחר שמיעת עדויות, כי אין לקבל את טענת המבקש והמשיבה 2 שהנכס אינו ראוי לשימוש מאחר שהסכם השכירות הוארך מעת לעת ולא סופקו הסברים הגיוניים מדוע חידשה המשיבה 2 הסכם שכירות על נכס שאינו ראוי לשימוש. ביחס לשאלת ההחזקה נקבע כי מאחר שהמשיבה 2 לא עשתה שימוש בנכס חל חיוב הארנונה הן על המבקש אשר הוא בעל השליטה בנכס והן על המשיבה 2 אשר רשומה כמחזיקה בספרי המשיבה 1. ביחס לטענת החוזה למראית עין נמנע בית משפט השלום מהכרעה אחר שגם ללא הכרעה בשאלה זו היה ניתן להגיע לתוצאה האמורה.

6.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקש והמשיבה 2 ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דין מיום 6.5.2018 דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקש והמשיבה 2 בנמקו כי פסק דינו של בית משפט השלום מתבסס על ממצאים עובדתיים, ועל התרשמות ישירה מעדים וראיות וכי טענות המבקש והמשיבה 2 נבחנו בקפידה ונמצא כי אין בהן ממש.

כמו כן, נקבע כי טענות המבקש והמשיבה 2 בדבר אכיפה בררנית נדחו בדין על ידי בית משפט השלום אחר שלא היו לבא כוחו תשובות משכנעות לשאלות שנשאל בנושא. בהמשך, דן בית המשפט המחוזי בטענות המבקש והמשיבה 2 ביחס לסיווג הנכס ותעריף החיוב וכן ביחס לטענת הרחבת חזית ודחה טענות אלו אחר שלא מצא כל פגם בקביעותיו של בית משפט השלום.

7.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו שוטח המבקש שוב את טענותיו ובין היתר מלין על הקביעות העובדתיות לפיהן המבקש הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס וכן על הקביעות בדבר סיווג הנכס וגובה החוב. כמו כן, טוען המבקש כי שגו ערכאות קמא שעה שהחילו על המבקש חיובי ארנונה רטרואקטיביים ללא הסמכה בדין.

8.

לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מאחר שהיא אינה מגלה עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. כידוע, מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), או במקרים בהם נגרם למבקש עיוות דין חמור.

9.

בעניינו, טענות המבקש, אשר נטועות כולן בעובדות המקרה ובמחלוקת הפרטנית בין הצדדים, נידונו והוכרעו בפסקי דין מנומקים כדבעי. אף לא מצאתי כי עולה חשש לעיוות דין שנגרם למבקש. עוד אציין כי בניגוד לטענת המבקש לפיה שגו ערכאות קמא שעה שהטילו עליו חיובי ארנונה רטרואקטיביים, בעניינו חיובי הארנונה הומצאו למשיבה 2 כדין וזאת מכוח היותה רשומה בספרי המשיבה 1 כמחזיקה בנכס כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט השלום. חיובו של המבקש ממילא נבע מכוח קביעתו המנומקת של בית משפט השלום כי הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, קביעה אשר לא מצאתי כל טעם להתערב בה.

10.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.