רע"א 4771/97 רבקה טלפיר נ. הון חברה להשקעות ונאמנות בע"מ

בבית משפט השלום נדונה תביעת המשיבים לפינויים של המבקשים מנכס. העילה לפינוי היתה כי הנכס הושכר בשכירות מוגנת על ידי בעלה המנוח של מבקשת מס' 1, כאשר מטרת השכירות היתה הוצאת ספרים - "גזית". המנוח נפטר ב1990-. טענת המשיבים היתה, כי לאחר פטירת המנוח נפסקה הפעילות העיסקית במושכר, ולפיכך קמה להם, למשיבים, עילת פינוי כנגד הדיירים בבית.

בית משפט השלום, בפסק דינו מיום 14.2.95, דחה את תביעתם של המשיבים. בית המשפט קבע, כי אמנם לא הוצאו ספרים חדשים לאחר פטירתו של המנוח, אולם מן הראיות שבפניו עולה כי אשתו של המנוח ממשיכה במפעל חייו ושוקדת על הוצאתם של ספרים אחרים ומהדורות חדשות של ספרים ישנים. כן צויין כי במקום מצוי ארכיון חשוב בתחום האמנות, הממשיך לפעול גם בימים אלה ובכך, ולאור כוונת המבקשת מס' 1 להמשיך בפעילות, יש כדי לדחות את עילת הפינוי כנגד המבקשים.

המשיבים ערערו לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין מיום 22.6.97, נתקבל ערעורם. בית המשפט קבע, כי שגתה הערכאה הראשונה בממצאים העובדתיים ובמסקנות שהסיקה מהם לעניין מידת השימוש העיסקי בדירה לאחר פטירת המנוח. בית המשפט המחוזי ציין, כי מחומר הראיות ברי, כי החל מסמוך לאחר פטירת המנוח אין הדירה משמשת עוד לשם פעילות של ממש של הוצאת הספרים "גזית", וכי למעשה, אין כל פעילות עסקית בה החל משנת 1991. בית המשפט הוסיף, כי "הרוח החיה" מאחורי ההוצאה היתה שקדנותו ומפעל חייו של המנוח, ועם פטירתו, אין די בכוונתה של מבקשת מס' 1 להמשיך בכך, שכן אין ביכולתה - ואף כך מצב הדברים בפועל - להמשיך במפעל חייו. לפיכך, נתקבל הערעור והוחלט כי יש לקבל את תביעת הפינוי. התיק הוחזר לבית משפט השלום בכדי שידון בתובענה הכספית.

על פסק דין זה מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקשים טוענים, כי שגה בית המשפט בממצאיו העובדתיים, משקבע כי אין ההוצאה פעילה עוד וכי המקום אינו משמש עוד למטרת השכירות המקורית. אליבא דמשיבים, אופי העבודה היה אומנותי ואספני בעיקרו וכן משך המחקר הנדרש, וכל אלה מהווים הסיבה והגורם לכך שלא הוצאו ספרים חדשים במשך השנים האחרונות. לטענתם, אין בעובדה זו משום אינדיקציה לחוסר פעילות עיסקית בנכס על פי מטרת השכירות. המבקשים מדגישים כי הם עומדים להוציא בקרוב ספרים נוספים במספר נושאים וכי פינויים כעת, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יגרום לנזק בלתי הפיך להוצאת הספרים וכן לארכיון היחיד המצוי במקום, כמו גם למפעל חייו של המנוח. כן טוענים המבקשים כי חומר הראיות לעניין אי הפעילות שלהם במקום היה קלוש, והתבסס ברובו על שמועות וחצאי אמיתות. המבקשים מדגישים, כי מבקש מס' 2 לא התגורר בנכס אלא לשם עבודה או שמירה עליו, וכי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי היה מקום להגיש גם תביעת פינוי כנגדו. כן הם משיגים כנגד הקביעה בדבר החזרת התיק לבית משפט השלום לשם דיון בתובענה הכספית. לסיכום טוענים המבקשים להשתק של המשיבים בתובענה זו, שכן הגישו המשיבים תובענה לבית הדין לשכירות, ובכך ביססו למעשה את הכרתם במבקשת מס' 1 כדיירת מוגנת.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקשים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. עיקר טענותיהם של המבקשים סובב סביב ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה ושונו על ידי הערכאה השניה. אין בית משפט זה, במסגרת בקשה לרשות ערעור על פסק דין של ערכאת ערעור, מתערב כדרך שבשיגרה בממצאים עובדתיים ואין בטענות כנגד ממצאים אלה משום בעיה משפטית מיוחדת המצדיקה מתן רשות ערעור (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אכן, השאלה העיקרית שעמדה במחלוקת בערכאות קמא היתה אם אכן נמשך מפעל חייו של המנוח בנכס והאם נשמרת מטרת השכירות המקורית בדירה. בית המשפט המחוזי השיב בשלילה לשאלות עובדתיות אלה ואין לנו להתערב בממצאים אלה על דרך של רשות ערעור. הוא הדין לגבי יתר טענותיהם של המבקשים. לפיכך, דין הבקשה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הביצוע מיום 4.8.97.