רע"א 4776/04 אשנב בע'מ ע'י נהלה חנו גרין נ. רייסלר בנימין

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם), אשר דחה בקשת רשות ערעור מטעם המבקשת על החלטת בית משפט השלום בקריית שמונה (כבוד השופט ב' פיילס) לפיה אין לבטל פסק דין שניתן בהסכמת בעלי הדין.

2.המבקשת (להלן החברה) נוהלה על ידי חנן גרין, שהחזיק 50% ממניות החברה. נוצר סכסוך בין גרין לבין המשיב, ששימש אף הוא מנהל בחברה עד שלב מסוים. החברה הגישה תביעה נגד המשיב (ת.א. 63/98 בבית משפט השלום בקרית שמונה) לתשלום חובו של המשיב כלפיה. באוקטובר 2000 הגיש המשיב בקשה למחיקת התביעה בהתבסס, כביכול, על החלטת אספה כללית של החברה שזומנה ונוהלה על ידיו בלבד. הבקשה נדחתה מן הטעם שהאספה הכללית לא היתה מוסמכת להחליט את אשר החליטה, ומאחר שחנן גרין לא הוזמן לישיבה.

בספטמבר 2001 נודע לחנן גרין כי רישום ברשם החברות שונה באופן שהמשיב נרשם בו כמנהל החברה במקום גרין וזאת בהתבסס על אותה החלטה שקבלה, כביכול, החברה באסיפתה הכללית. גרין פנה לרשם החברות בבקשה לשנות את הרישום, והגיש תלונה למשטרת ישראל כנגד המשיב. רשם החברות דרש כי ינתן צו בית משפט כתנאי לתיקון הרישום, ונוכח דרישה זו פנה גרין לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו שיחזיר את הרישום ברשם החברות לקדמותו. צו כזה ניתן, ובמסגרת הצו קבע בית המשפט המחוזי בנצרת ב-3.2.03 (כב' השופט אברהם בפש"ר 212/01) כי החלטת החברה שהיוותה בסיס לשינוי הרישום ניתנה שלא כדין. בית המשפט הצהיר בהחלטתו על בטלות החלטת החברה בה בוטל מינויו של גרין כדירקטור ומונה המשיב כדירקטור תחתיו, והורה לרשם החברות לתקן את הרישום בהתאם.

ביום 5.2.02 ניתן פסק דין בת.א. 63/98 הדוחה את התביעה בהתבסס על בקשה בהסכמה שהוכנה על ידי עורכי דינו של המשיב, אשר אחד מהם ייצג אותו ואחד ייצג כביכול, את החברה. לאחר קבלת פסק הדין בפשר 212/01 פנה גרין לבית משפט השלום בקרית שמונה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בת.א. 63/98 אשר על פי הטענה הושג בערמה. בית משפט השלום דחה את הבקשה בקובעו כי מדובר בפסק דין שניתן על יסוד הסכם שנטען כי הוא פגום. טענת פגם בהסכם הפוגע בתקפותו טעונה פרישה ראייתית מתאימה, ולפיכך יש להגיש בענין זה תביעה חדשה, ואין להסתפק בהגשת בקשה לביטול הפסק בכגון דא. לפיכך, דחה בית המשפט את הבקשה לביטול פסק הדין. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי נדחתה בענין זה. בית המשפט אימץ את גישת בית משפט השלום וקבע כי הדרך הדיונית בה בחרה החברה ללכת (באמצעות גרין) אינה נכונה. משהיא מעלה טענות הנוגעות לתוקפו של החוזה ששימש בסיס לפסק הדין, עליה להגיש תביעה נפרדת לביטול ההסכם ופסק הדין, ולבסס את טענותיה בראיות ובעובדות.

4.בבקשתו לפנינו, טוענת החברה (באמצעות גרין) כי נפלה שגגה בהכרעות הקודמות. לטענתה, בנסיבות העניין אין מדובר בפגם בכריתת ההסכם, אותו יש לתקוף בנפרד מפסק הדין המאשר אותו, אלא בפסק דין אשר הושג במרמה. זאת, משום שההסכם אשר אושר בפסק הדין נשוא ההליך לא היה הסכם כלל, אלא נעשה על-ידי צד אחד בלבד אשר לא היה מוסמך כלל לחתום בשם החברה. ממילא, אין להחיל על ענין זה את הפסיקה המתייחסת לביטול פסק דין שניתן על יסוד הסכם פגום אלא את הכללים החלים על ביטול פסקי דין שהושגו במרמה.

5.אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור ודינה להידחות. מקרה זה נופל לגדרו של הכלל כי המבקש לבטל פסק דין שניתן על יסוד הסכם פגום, עליו להגיש תביעה נפרדת ולהוכיח את הפגם שנפל, תוך פרישת תשתית ראייתית מקפת לענין זה (ע"א 116/82 ליבנת נ' טולדנו, פד"י לט(2) 729). טענת המבקשת (באמצעות גרין) לפיה אין מדובר כלל בהסכם ולפיכך הלכה זו אינה חלה על הענין היא, כשלעצמה, חלק מן הטענות הטעונות ביסוס ראייתי. הדעת נותנת כי לא ניתן לברר טענות נרחבות בדבר מעשי מרמה וזיוף בהליך בקשה לביטול פסק דין, אלא נדרש הליך דיוני אשר יפתח את הדרך לכל בעלי הדין לבסס את טענותיהם באשר לתקפות ההסכם שעל פיו ניתן פסק הדין. אופי הפגמים הנטענים בהסכם מצוי במוקד ההתדיינות בסוגיה זו, ודין טענות אלה להתברר בתביעה נפרדת, כפי שקבעו הערכאות הקודמות.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.