רע"א 4786/19 פלוני נ. קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום

1.

המבקש ביצע ניסיון אובדני במהלך שירותו הצבאי, בשנת 1976, לאחריו הוסיף לשרת בצה"ל, עד לשחרורו לפני תום שירות החובה בשנת 1978. בשנת 2014 הגיש המבקש תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ) בגין מצבו הנפשי ובגין פגיעות נוספות בלסת ובגב. תביעתו נדחתה בשנת 2017.

2.

המבקש ערער על החלטה זו לפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, וזו דחתה את הערעור ביום 2.9.2018. נקבע כי בשנת 1990 בחר המבקש במסלול של קבלת זכויות בגין נכותו הנפשית לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק

הביטוח הלאומי ). מטעם זה, בהתאם לסעיף 36(א)(3) לחוק הנכים, הוא אינו זכאי עוד לקבל תגמולים מכוחו, ואין בידו של המבקש לשנות את בחירתו בדיעבד. כמו כן, נדחתה טענת המבקש כי היה חסר "מסוגלות נפשית" לבצע את הבחירה בין המסלולים במועדה, וכי זו נעשתה עבורו על ידי אדם שלישי שלא רצה בטובתו. עוד צוין כי ממילא לא הוכח כי חוסר המסוגלות הנטען עמד בעינו עד לשנת 2014, שאז הגיש המבקש את תביעתו למשיב לראשונה, וכי מכל מקום, אין בכך כדי לשנות מן העובדה שמזה שנים ארוכות מקבל המבקש תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי. כן נדחתה הטענה שלפיה היה על המשיב ליידע את המבקש מבעוד מועד בדבר אפשרותו לבחור בין המסלולים.

3.

משנדחו טענות המבקש בדבר זכויות הנובעות ממצבו הנפשי, נדחו גם הטענות הנוגעות לפגיעות הגופניות בלסת ובעיניים, שנגרמו כתוצאה ישירה מהניסיון האובדני. נקבע כי יש להשקיף על פגיעות אלו כ"פגיעות מוסבות", כך שבהיעדר זכות בגין הפגיעה העיקרית, הנפשית, לא ניתן להכיר בזכויות בגינן. לגבי פגיעת העיניים צוין גם כי המבקש הגיש בגינה תביעה לפי חוק הביטוח הלאומי, כך שגם בהקשר זה בחר במסלול שלפי חוק הביטוח הלאומי. טענות נוספות בדבר פגיעה בגב נדחו מחמת התיישנות, ומשנמצא כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק הנכים להארכת תקופת ההתיישנות. לבסוף, נדחו הטענות בדבר זכאות לתשלום רטרואקטיבי לפי חוק הנכים עבור התקופה שבין קרות הפגיעה לבין תחילת התשלום על ידי המוסד לביטוח לאומי, שכן הדין לא מאפשר תשלום כאמור (להלן: תשלום רטרואקטיבי ).

4.

המבקש ערער על החלטה זו. ביום 13.6.2019 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' יעקובי , מ' בר-עם ו ח' מ' לומפ ) את הערעור, תוך אימוצן המלא של מסקנות ועדת הערעורים. בית המשפט ציין כי הוא תמים דעים עם ועדת הערעורים כי מעת שבחר המבקש במסלול לפי חוק הביטוח הלאומי, ובהינתן מהלך הדברים בכללותו, אין באפשרותו לקבל תגמול לפי חוק הנכים. יצוין גם כי בית המשפט דחה את בקשת המבקש לצרף ראיה נוספת בערעור, תוך שהוער כי נראה שאין בה כדי לסייע למבקש.

5.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש חוזר פעם נוספת על טענותיו בערעור לפני בית המשפט המחוזי, ועל השגותיו בדבר קביעותיה הפרטניות – העובדתיות והמשפטיות – של ועדת הערעורים. בקצרה יצוין כי המבקש טוען כי לא היה כשיר מבחינה נפשית לבחור בין המסלול לפי חוק ביטוח לאומי לבין המסלול לפי חוק הנכים במועד הרלוונטי; כי הבחירה בוצעה עבורו על ידי אדם אחר שלא רצה בטובתו; כי עילות התביעה לפי חוק הנכים לא התיישנו; וכי לחלופין המבקש זכאי לתשלום רטרואקטיבי. עוד טוען המבקש כי מכיוון שהמוסד לביטוח לאומי לא הכיר בנכות בגין הפגיעות בלסת, בעיניים ובגב, אין מניעה כי בגין אלו יקבל תגמולים לפי חוק הנכים. לבסוף נטען כי היה מקום להתיר הגשת ראיה נוספת בערעור; וכי הבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות רחבה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מצאתי כי הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות לערער אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.